כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

kipod-cover

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

תתחשבי קצת

ההבדל בין התחשבות למחיקה עצמית הוא דק מבחוץ ועמוק מבפנים

השבוע מצאתי את עצמי צופה עם הילדים בסדרה "אליפים" (מתוך: "דברים מופרכים שאת עושה כדי להבין את הדור של הילדים שלך", כרך ג', פרק 35).
וככה התיישבתי מול הפרק הראשון, שבו – לטובת מי שמעולם לא ראה את אסתר שטרייט וורצל מתהפכת בקברה – מוסרים הילדים המגיעים לפנימיית גנות את הסלולריים שלהם, ומתבקשים להכניס את מיטלטליהם הרבים לארונית סטנדרטית של פנימייה, קצת כמו אלו שהיו לנו בקיבוץ. אך אבוי – אחת הבנות הביאה איתה מספיק בגדים כדי למלא את הארוניות של כולן. מה היא אמורה לעשות? "נו, באמת", שמעתי את עצמי הילדותית נוזפת בה. "תתחשבי קצת".

אין מספיק לכולם

אם היה ערך שגדלתי עליו בקיבוץ – חוץ מקדושת העבודה – הוא התחשבות. אני חושבת ש"תתחשבי קצת" היה בטח המשפט ששמענו הכי הרבה (אולי חוץ מ"ראש לקיר" המיתולוגי, שנאמר במנוחת צהריים, כשהעזנו לא להירדם לאלתר כמו פועלים סוציאליסטיים ממושמעים).
תתחשבי קצת – כלומר, אל תחשבי על הצרכים שלך, אלא על הצרכים של כולם. תשאירי לאחרים. אל תתפסי כל כך הרבה מקום. יש פה עוד אנשים, גברת. את לא לבד פה.
המחנכים שלי בטח לא התכוונו לזה, אבל אני הבנתי אותם כפשוטם, וצמצמתי את עצמי. שנים נאבקתי בעצמי, הודעתי לעצמי שאין מספיק מקום, אין מספיק מרחב, אין מספיק באופן כללי. הרגשתי שאני עצמי יותר מדי: יותר מדי נוכחת, יותר מדי מדברת, אין מקום בשביל כל הגודש הזה.
ויתרתי באופן אוטומטי על מה שרציתי, וכעסתי. ראיתי את הצרכים של כולם, ויתרתי בכל פעם שלא נשאר גם לי, וכעסתי. נדבקתי במחלה הפנימית שראיתי הכי הרבה בקיבוץ של פעם: קורבנות.
ואם כבר קורבנות, איך אפשר לוותר על הדפוס המשלים – ציפייה מאחרים להקריב בשבילי. ציפיה מהם שהם אלה שיראו את הצרכים שלי, הבלתי מטופלים. בדיוק כמו שאני רואה את שלהם. פייר אינאף, לא?

מתוך בלוג הקומיקס הנהדר של אורית עריף http://www.oritarif.com/blog/
מתוך בלוג הקומיקס הנהדר של אורית עריף http://www.oritarif.com/blog/

השחרור

ואז הגיע השחרור. הו, גיל ארבעים הגואל. הגיל שבו מתחיל להיכנס לך קצת שכל לראש.
והתמרדתי. הבנתי שמותר לי: מותר לי לקחת לעצמי ראשונה. מותר לי להפגין את עצמי במלוא הדרי ובמלוא כיעורי. מותר לי להיות מי שאני, ומי שזה יותר מדי לו, לא חייב להישאר בסביבה.
הבנתי שהאחריות למילוי הצרכים שלי נופלת עלי, כמו שהאחריות על צרכים של אחרים נופלת עליהם.
ויותר מכל – הבנתי שיש מספיק לכולם. שאם אני בולטת, זה לא אומר שמישהו אחר צריך לצמצם את עצמו.
למדתי להפסיק להתחשב כל הזמן. למדתי לתת לעצמי לחיות, לבלוט, לקבל. למדתי לתת לאחרים לעשות אותו דבר, בלי לבקש מהם להתחשב בי.
למדתי לאפשר לאחרים בחיי להצטרך, חופשי להצטרך, ולרצות, בלי להגיד להם שהם צריכים ורוצים יותר מדי – כי הבנתי שזו לא אחריותי לספק להם כל צורך ורצון.
(טוב, האמת שאת כל זה למדתי באופן תיאורטי. בקצת יותר משלושת-רבעי אני גם מיישמת. נראה לי אחלה אחוזים).

גבירותי ורבותי, מהפך

אבל בחצי השנה האחרונה שוב קורה לי משהו אחר. פתאום, אחרי שסיימתי למרוד, אחרי שהבנתי שיש לי מקום, אני מגלה שבא לי להתחשב. יותר מזה: שחשוב לי להתחשב. שאני רוצה להיות אדם מתחשב.
זה מדהים – אבל דווקא מתוך זה שהבנתי שיש לי מקום ושאף אחד לא ייקח לי אותו, אני רוצה לתת מקום לאחרים.
ודווקא מתוך זה שהבנתי שיש לי קול, ושמותר לי להשתמש בו קבל עם ועדה, בטיפולים, בהרצאות, ואפילו מול הילדים והדייג – אני לאחרונה לומדת לשתוק.
לא כי אני יותר מדי, אלא כי פחות דחוף לי. אני לא צריכה לנצל הזדמנויות להטביע חותם: יש לי כאלה כל הזמן.
ודווקא מתוך זה שהבנתי שמותר לי לדאוג לצרכיי, שיש לי את האפשרות לדאוג לצרכיי – אני מוכנה לחכות עם זה רגע. יהיה גם אחר כך זמן.
ופתאום, תוך כדי כתיבה, אני מבינה טוב יותר את מה שאני מרגישה: בגלל שאני יודעת שיש לי מקום, שיש לי מספיק, שיש לי כל צרכי – אני לא מרגישה שום צורך להיכנע, ולא מרגישה שום צורך להילחם.

ממש להיפך

להיפך: אני רוצה לתת מקום. אני רוצה לאפשר. אני רוצה לראות את המצוקות של האחרים, אני רוצה לתת מקום לכאב שלהם, לדחיפות שלהם. כי אצלי, תודה לאל, פחות דחוף כרגע. וכשאני זוכרת את זה שהכל בסדר אצלי, קל לי יותר להתחשב במי שפחות בסדר אצלו; במי שכרגע דחוף לו נורא: הנהג שנדחף לפני בכביש. אלה שהזמינו הרצאה ולא נוח להם המועד; המטופלת שמבקשת הנחה, הילד שרוצה להגיד לי עכשיו, ברגע זה, לפני שהוא ישכח. אני זוכרת את עצמי במקום שלהם, לחוצה לפינה, בטוחה שזה עכשיו או לעולם לא, נזקקת, מתלבטת אם לוותר מראש או להילחם. איזה כייף שעכשיו אני יכולה להיות בצד השני, המתחשב.

אני לא לבד פה

ויותר מזה: אני כבר מבינה, תודה לתטא, שלפחות בדבר אחד צדקו המחנכים שלי מהקיבוץ: אני לא לבד פה.
כי אני באמת לא לבד פה. אני מחוברת ומרושתת במיליוני נימים סבוכים לאנשים שמסביבי, לחיות, לצמחים, לאדמה. אני תא קטן ביצור משוכלל ויפהפה.
ולכן להתחשב זה לא למחוק את עצמך ואת צרכייך: זה להיות חלק שמודע לכך שהוא חלק.
ולכן להתחשב זה לא לרצות אחרים: זה לתרום בצורה הטובה ביותר לקהילה שלי. בדיוק כמו לא להתחשב כשאני מבינה שהצורך שלי דחוף יותר.

וזה בדיוק ההבדל בין איך שגדלתי למה שהבנתי: כשהייתי ילדה, ביקשו ממני להתחשב מפני שאין מספיק לכולם. היום, אני מנסה להתחשב דווקא מפני שאני מבינה שכולם זה אני; דווקא מפני שאני מבינה שאם אקח לי על חשבון האחר, גם אני אפגע. דווקא מפני שאני מבינה שיש תמיד דרך למלא את הצרכים שלי בלי לפגוע באחר.
וכשאני זוכרת את זה, קל לי להתחשב. כי בכל פעם שאני מתחשבת באחרים, אני בעצם מתחשבת בעצמי. בכל פעם שאני משאירה מקום, נהיה מרווח סביבי. בכל פעם שאני מסכימה לשתוק, יש סביבי פחות רעש. בכל פעם שאני מתחשבת, אני חושבת על כמה כייף שאני יכולה לצאת מהאזור הנפשי הצפוף של מצוקה, כניעה ופחד, היישר אל הרחבה הפתוחה, הנהדרת, של היחד.

נ.ב. 1: ואם אתם מרגישים שאתם חיים חיים שיש בהם יותר מדי התחשבות באחרים ופחות מדי התחשבות בעצמכם, מוזמנים אלי, לטיפול בתטא הילינג. נוריד לכם בתטא חיזוקים: את הידיעה שיש לכם זמן, ומקום, והזדמנויות. נשלוף את האמונה שבעולם צריך להילחם על שלכם, ונוריד במקומה את הידיעה שיש תמיד דרך להשיג את מה שאתם רוצים (ונברר יחד את הדרך הזו). מחכה לכם.
נ.ב. 2: שיר. כי סימפטיה היא כל מה שאנחנו צריכים בעולם שעדיין אין בו מספיק אהבה. מוקדש לע' ו-ס', שבדרכן המיוחדת והנפלאה והשונה מלמדות אותי התחשבות.

4 מחשבות על “תתחשבי קצת”

  1. התאור של הצמצום שלך בילדות העלה לי דמעות בעיניים וגוש לגרון.
    "את לא לבד כאן", "אם ניתן לך נצטרך לתת לכולם".
    ואני רואה את אבא שלי שכועס וכועס כשלא "מתנהגים כמו שצריך" – ממש רותח מבפנים על אנשים שהולכים אחרי הלב שלהם בלי להסתכל לאחור האם יש שם מישהו שראוי שיתחשבו בו.

    פוסט מתוק עם פתרון – יש מקום לכולם.
    את כותבת ומרפאה.

  2. יפה מאד כתבת יקירתי, אני ממליץ לקרא בתשומת לב, למתבלבלים בין מתחשב לפרייר או לפולני.
    במייל אחלת לנו " שבוע רך" , זה לא איחול טוב לגברים ( רעה "קשה באימונים רך בקרב")

סגור לתגובות