אהבה היא לא כאב

כואב לכם כשכואב למי אתם אוהבים? זה לא חייב להיות כך. אפילו עדיף שלא

ירשתי כל מיני דברים מאמא שלי: זריזות, גישה טבעית לחלילית (כן, כן), חיבה עמוקה לבדיחות פילים. מצד שני, לא ירשתי ממנה: אף סולד מושלם, שעבר ישירות לבתי, ורגישות יוצאת דופן לבכי של ילדים.
בשנים הראשונות לחייו של בני בכורי, זה היה נושא קבוע למתח ביני לבינה: בכל פעם שהילד היה בוכה – בגלל שלא הלך לו, בגלל שלא הרשיתי לו, בגלל שכאב לו – אמא שלי הייתה פורשת בדמעות החוצה. "את רק גורמת לו להרגיש יותר גרוע", טענתי מולה בתוקף, "ואת גורמת לי להרגיש שאני לא בסדר שהצבתי לו גבול או כעסתי עליו".
"זה לא קשור", היא ענתה בכנות, "אני פשוט לא עומדת בבכי שלו. ישר גם אני בוכה. אני מעדיפה שהוא לא יראה את זה".
עברו שנים. תמיד טפחתי לעצמי על השכם על היכולת  לעמוד מול הכאב של ילדיי כצוק איתן. עד שבשבוע האחרון, כשהבכור יצא לקורס, וידעתי שהימים הראשונים יהיו לו קשים – שמתי לב שאני בדיוק כמו אמא שלי, מסתובבת עם דמעות בעיניים. לעזאזל, הייתי מעדיפה לקבל את האף.

שיהיו כבר בסדר!
כי כשקשה לאנשים שאני אוהבת – במיוחד הילדים שלי, אבל לא רק – אני צוללת יחד איתם. כשכואב להם, כואב לי. כשהם לא מרוצים, אני לא מרוצה. כשהם בודדים, מרגישים חריגים, מכוסחים עם חבר, נכשלים במבחן או במבחן חיים – אני לא יכולה להוציא אותם מהראש. אני לא נושמת, ולא רק כביטוי: הנשימה שלי נהיית רדודה ושטחית, הלב שלי מתכווץ (בתטא הילינג רואים דברים כאלה), הגרון נחנק.
אני מרגישה צורך נואש שהם יהיו כבר בסדר, וברגע זה: לא רק בשבילם, אלא גם בשבילי. כי כל עוד הם ככה, גם אני ככה. ואני לא יכולה יותר עם הככה הזה.
זה טבעי, אני יודעת. או כמו שאמא שלי אומרת: "את אמא, אז בטח שקשה לך כשקשה לילד שלך". אבל זה טבעי לי, וגם את זה אני יודעת,כי גדלתי על אמונה שבין אמא וילד יש חבל טבור שאינו ניתק לעולם, ומזרים דרכו רגשות. שאין דרך שאחד ירגיש כך, והשני אחרת.

ועל עוד אמונות: למשל, אמונה שההזדהות שלי היא הדרך הכי טובה לקיים עם ילדיי קשר, להרגיש אותם.
או אמונה שמפני שאני אחראית על ילדיי, גם הכאב שלהם באחריותי, ולכן אסור לי לשקוט עד שאפתור אותו. שהכאב שאני חשה בזמן כאבם הוא מין נורה מהבהבת שסידרתי לי כדי שלא אשכח ולא אתעלם.
או אמונה שאני לא יכולה להיות שמחה אם משהו אצלם לא בסדר. פשוט לא מסוגלת.
או אמונה שלא ראוי אפילו שאהיה שמחה אם משהו אצלם לא בסדר. כי אחרת איזו מין אמא אני? שהרי הכאב שלי, המגיב ומופעל על ידי הכאב שלהם, הוא ההוכחה שאיכפת לי. שאני מחוברת אליהם בכל נימי נפשי.

חוק כלים שלובים
וזה טבעי, גם מפני ש(סליחה על הדיבור בניו אייג'ית מדוברת) האנרגיה שלנו עובדת בדומה לחוק כלים שלובים: בכל פעם שהיא נתקלת באנרגיה בגובה אחר, שתי האנרגיות מתחילות במסע חיזורים סמוי, כמו שני כלבים שמרחרחים זה את זה, עד שהן משתוות בגובה כלשהו – או נפרדות. אנחנו פשוט לא יכולים לחיות לאורך זמן עם מישהו שמצב הרוח שלו שונה מהותית משלנו. וכשאנחנו כן נמצאים עם אדם כזה מכורח, דרך עבודה, קשרי משפחה או נישואים – נעשה הכל כדי להפוך אותו להיות כמונו (נדכא ונשפיל אותו אם הוא שמח מדי, ננסה לעודד אותו ולטפל בו אם הוא עצוב מדי), ואם זה לא הולך – נשים בינינו מחסומים.
וכיוון שבחרתי מראש לחיות עם האהובים עלי, האנרגיה שלי יוצאת מדעתה כשהיא נתקלת באנרגיה אהובה בנפילה חופשית: היא מנסה לעצור אותה בעצות טובות, בניסיון ריפוי (הו, כמה הצעות לתטא הילינג רצות אצלנו בכל מצב מצוקה) אפילו בכעס ("עוד פעם אתה חולה?" "אולי תפסיק להתפנק?"). ואם זה לא מצליח, אני פשוט נופלת איתם.

ביי ביי, צער
אבל כשאני מסתכלת על זה מהצד, אני לא מוכנה יותר ליפול. כי ההתנהגות שלי כאן אולי טבעית – במובן של "ככה כולם עושים" – אבל בטח לא יעילה, אולי אפילו לא הכי אוהבת שאני יכולה.
כי כשאני נופלת עם אהוביי, אני ממש לא במצב המיטבי לעזור להם. כשאני מכווצת, גם הכלים שלי מכווצים. אני רואה פחות טוב כשכואב לי. אני אמפתית פחות כשכואב לי. יש לי פחות אהבה וסבלנות לתת.
וכשאני נופלת איתם, אני לא באמת רואה אותם: אני רואה אותי. לפעמים אני דוחקת בהם למצוא פיתרון שהוא לא הכי טוב בשבילם, רק כדי שיפסיק לכאוב לי. כל המשאבים שלי מושקעים בכך שלא אצטרך יותר להתמודד עם הקושי שלהם. והם מרגישים את זה, ולפעמים אפילו עושים לי דווקא ("לא רוצה לפתור לך את הבעיה. מה תעשי לי?").
וכשאני נופלת איתם, אני מלמדת אותם לא לספר לי, לא לשתף אותי בכאב שלהם. כי אם הם ישתפו, הרי שמייד אכאב, או אכעס, או אנסה לפתור. אני מלמדת אותם להדיר אותי מחייהם האמיתיים.
וכשאני נופלת איתם, אני מייצרת לי תלות. מצב הרוח שלי תלוי במצב הרוח שלהם. וכשהם לא במיטבם, הם גם עלולים לנצל את התלות הזאת נגדי; להכאיב לי כדי לסדר את האנרגיות במקום שוויוני; להוריד אותי כדי להעלות את עצמם (לא מכוונה רעה, חס וחלילה. פשוט כדרך להרים את עצמם, כמו שטובע מטביע בלי כוונה את הבא להצילו. הרי זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו "יורדים" על מישהו כשאנחנו מרגישים רע).
ואני מייצרת גם להם תלות: הם מבינים שאני מרגישה אחראית לכאבם, ומאמינים לי שאני זו שאמורה לפתור אותו. שאני אמורה לגרום להם להרגיש יותר טוב. הם לא לומדים ממני את הדבר שאני מאמינה בו יותר מכל: שהאחריות לכאב שלנו ולאושר שלנו היא רק שלנו, ושהיכולת לשנות היא רק בידינו.אני מחזיקה בכוח חבל טבור לא רלוונטי, ובזכותו ממשיכה להרגיש חזקה וגדולה ("צריכים אותי! אי אפשר בלעדיי!"). ובינינו, גם זו דרך להשוות אנרגיות, להוריד את האחר למטה, להיות קטן ונזקק, כשאני מרגישה לא משהו עם עצמי.
והכי גרוע, הוא שאני מבססת את הקשר בינינו על כאב. אני מלמדת גם את הילדים שלי שהסימן לאיכפתיות הוא כאב משותף, במקום ללמד אותם שהסימן לאיכפתיות הוא… איכפתיות. אני מלמדת אותם שאם דחוף להם להרגיש נאהבים, הם צריכים רק לכאוב קצת – ומייד האישור לאהבה יגיע.

לאהוב אותם בשמחה
ואני לא רוצה ככה יותר. אני רוצה להיות במיטבי גם כשהם לא. במיוחד כשהם לא, כי אז הם זקוקים לי שמחה ואנרגטית וחיובית.
אני רוצה לדעת לשים את הצורך שלי בצד כשהכאב להם במרכז. ללמד אותם שאני מאמינה שהם אחראיים להתמודד עם כאבם, ושאני אהיה מאחוריהם – אבל לא לפניהם ולא במקומם, כי אני מאמינה ביכולת שלהם.
אני רוצה לאהוב אותם בשמחה. לתת לצליל שלי להמשיך להיות שמח, כדי שהם יכוונו את הצליל שלהם אלי ולא להיפך. כן, אני רוצה להמשיך להיות שמחה גם כשהם עצובים.
***
אז אני נכנסת למצב תטא, ומעיפה את האמונות הישנות שלי. ואז אני מתירה את הכבלים האנרגטיים שכובלים אותי אל ילדיי ואותם אלי – אותו חבל טבור של כאב, שהגיע הזמן לנתק. כדי שאני אלמד לשאוב ערך עצמי ממקומות אחרים. כדי שהם ילמדו לשאוב כוחות ממקומות אחרים, שעד כה הם לא ראו. ואני רואה, מוקסמת כמו תמיד כשאני מנתקת כבלים אנרגטיים, איך האנרגיה שלהם חוזרת אלי ואל ילדיי בצורה אהבה ללא תנאי. ואז, פתאום, כשאני שקטה, אני יכולה לשמוע איך אצלם מתחיל שינוי.

נ.ב. 1: אם גם אתם נופלים כשהילדים שלכם נופלים, ורוצים אחרת – מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. נגלה יחד מה האמונות המיותרות שלכם, ונחזיר את השמחה לקשר.

נ.ב. 2: השיר מוקדש הפעם לי', בכורי: אני יודעת שאני אוהבת אותך תמיד, לא רק כשאתה מתרחק. אבל השיר הזה הזכיר לי שכשהאהבה שלי מכאיבה, צריך שינוי