כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אהבנו כל כך

פוסט ובו ידובר: על מות האהבה, על חייה, ועל נומרולוגיה קבלית

הפוסט הזה התחיל משורה בשיר של איימי וויינהאוס היפה והעצובה, שבחרה בשבוע שעבר להתאחד עם המקור שממנו באו שיריה. "אהבה היא משחק מופסד מראש", היא שרה, ואני חשבתי – אחרי שתי שיחות בקליניקה עם נשים שחיות בנישואים מתים, ועוד שיחה טלפון ארוכה עם חברה רווקה שבן זוגה בחר ללכת, שאולי היא צודקת. שאיכשהו, אם מסתכלים על התוצאה, לאהבה אף פעם אין סוף טוב.
זה נשמע נורא, אני יודעת. אבל אם מדברים על האהבה ההיא, הנלהבת, סמוקת הלחיים, שצובעת את החיים בצבעים פסיכדליים, שעושה אותם שווים בכל רגע אפשרי – הרי שלאהבה ההיא יש תוחלת חיים ווינהאוסית בתכלית (ואולי גם אורח חיים דומה).
גם כשהיא מתחילה באופן הכי מופלא שיש, גם כשהיא מלטפת כל נים ועצב בשכבה הפנימית של הלב, גם כשהיא הופכת אותנו מבפנים החוצה, אפילו כשהיא מבטיחה הבטחות שרק אהבה יכולה להבטיח – "לעולם לא אעזוב אותך", "אף פעם לא אפגע בך" – היא בסוף נגמרת. הולכת ומשאירה אחריה ערימת אכזבות ליד הדלת.
לפעמים היא הולכת בטריקה. כשאנחנו עוד באמצע, עוד לא הספקנו לגעת, לחוות, לתת את כל מה שרצינו, כשאנחנו עוד בתנוחה הנכונה, פרושים לרווחה – היא נחטפת מאיתנו. נלקחת בכוח. בפתאומיות. משאירה אותנו כמהים עד כאב, רוטטים לעוד קצת, הרוסים מאובדן.
ולפעמים היא הולכת בגניבה. מבלי שנשים לב. רגע נדמה לנו שהיא פה כדי להישאר, ורגע אחר כך אנחנו מביטים במרחב בינינו לבין בן הזוג שלנו, ולא מצליחים לאתר את החומר ההוא, המשיי, המלטף, שפעם היה שם. וכן, יש שם דברים אחרים שממלאים את החלל: דברים כמו מחויבות, שותפות, עבר, עתיד. אבל האהבה ההיא, שפעם ריככה הכל, נעלמה, והותירה אחריה מגדלי דברים מחודדים, דוקרים, חשובים אבל לא מנחמים.

בין חודשיים לשנתיים

פסיכולוגים מדברים לא פעם על ההבדל בין התאהבות לאהבה. על כך שלראשונה יש בסך הכל תפקיד קטן, יחסית: לקשור אותנו יחד. לגרום לנו לפתוח את הדלת לרגש היציב שבא כדי להישאר. "בין חודשיים לשנתיים", אומרים חלק מהמחקרים. אחרים יגידו שאולי אפילו ארבע שנים. אבל אז – זהו. הגוף והנפש שלנו לא יכולים לעמוד ביותר מזה: מערבולת ההורמונים המסממת שכוללת עונג וכאב, מתח ורגיעה, היי ודאון – שוחקת אותנו. אם לא נדע לוותר על הקוקטייל, נקרוס.
ובכל זאת, על אף הצער הידוע מראש, אי אפשר שלא לכמוה אליה. כי האהבה מהסוג ההוא – הקצר, האינטנסיבי, מהפך הקרביים –היא חוויית חיים מכוננת.
למה היא כל כך משמעותית? ראשית, מפני נדירותה: היא מתרחשת עם כל כך מעט אנשים מתוך הרבים שעוברים דרך חיינו. פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר, מגע חטוף ואחריו עוד אחד ארוך, ובלי שנשים לב, גורלנו נקשר. הזיכרון יישאר לתמיד, טביעת אצבע נצחית בדי.אנ.איי הרגשי שלנו.
אבל בעיקר היא חשובה ומכוננת מפני שהיא יוצרת גשר נדיר: תחושה של שותפות גורל. אחדות. סימביוזה. במילים אחרות, היא מספקת לנו הצצה אל מה שאנחנו לא רואים בדרך כלל: העובדה שאנחנו לא לבד.
במובן העמוק, כולנו קשורים זה לזה. כולנו חלק מאותו דבר. כולנו (כמו שכתב יפה ד"ר אבי גריפל החכם כמעט מכל אדם), גלים באותו ים: יוצאים מן המהות המשותפת לרגע של אינדיבידואליות ומתמוססים חזרה אליה רגע אחר כך.
בחיים הרגילים אנחנו לא ערים לכך. נדמה לנו שאנחנו אנחנו ואחרים הם אחרים. ההתאהבות מאפשרת לנו לרגע להרגיש את מה שעמוק בפנים אנחנו אמורים לדעת: שאנחנו יחד. לא במקרה כתבו רבים כל כך על מבט העיניים הארוך של האהבה: הרגע הזה, שבו אנחנו מביטים בעיניו של האהוב, ויודעים שאנחנו אחד שרק במקרה התחלק לשניים. ואולי בגלל זה היעלמה של האהבה הורס אותנו: גורם לנו להתנדנד בחוסר כיוון ושיווי משקל, גורם לנו לפרק בתים, ולהתפרק בעצמנו: כי כשהיא הולכת, היא מנתקת אותנו, ומשאירה אותנו כל כך בודדים.

ניתוח לב פתוח

ודווקא משום כך, אם מסתכלים על עומק הדברים, אהבה לא יכולה באמת להיות משחק מופסד מראש. היא אפילו לא יכולה באמת ללכת. מי שחווה את תחושת האחדות, ולו לרגע, יודע שהיא קיימת. שהיא שם, מתחת לפני השטח. כל הזמן. זה שאהבנו, ולו לרגע, רק הדגים לנו מה קורה כשאנחנו פותחים את שערי הלב שלנו, ונותנים לעצמנו להתמוסס אל תוך מהות גדולה מאיתנו.
זה השיעור הגדול, העמוק, שבגללו האהבה צריכה להשתמש בכל הארסנל ההורמונאלי המטורף הזה, שמהפך אותנו וקורע אותנו ומרים אותנו לגבהים מטורפים כל עוד הוא נמצא: שיעור הסרת הגבולות. שיעור הנתינה הלא מוגבלת. שיעור הסרת ההגנות. שיעור המוכנות להתפרק מאשליית ה"אני אני", והנכונות להיות "אני אנחנו".
אם חווינו את השיעור הזה בזמן האהבה, הרי שהרווחנו משהו לחיים. אם הבנו את הלקח העמוק – שכך, בסופו של דבר, אנחנו אמורים להיות עם כל אדם: פתוחים, מתמסרים, לא חוששים, נותנים אמון – הרי שהאהבה שבנו ניצחה.

לא תוצאה: תהליך

כי אהבה – בדיוק כמו כל דבר אחר שקורה לנו בחיים – היא רק כלי. אי אפשר לבחון אותה במבחן התוצאה, מפני שהיא עצמה חלק מהתהליך. כמו אירועי חיים אחרים, היא התנסות שהנשמה שלנו ביקשה כדי ללמוד משהו על עצמה, כדי לגדול ולהתפתח. ומשום כך לא חשוב באמת אם האיש שאהבנו לקח את אהבתו מאיתנו, או אם אנחנו הבנו שאי אפשר יותר והלכנו ממנו. השאלה היחידה שחשובה באמת היא: האם הפכנו בעקבות סיפור האהבה שהיה ונגמר לאנשים אוהבים יותר? חומלים יותר? פתוחים יותר?
והרי התשובה על כך לא תלויה באף אחד אחר: רק בנו. בנכונות שלנו להרגיש הכל: כאב, אושר, אובדן – ובכל זאת להשאיר את הלב פתוח. פתוח לאלה שלצידנו עכשיו, לאלה שהיו שם פעם ולאלה שיבואו בעתיד. ואם כן – הכל היה שווה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית – ממש כמו לפי הפסיכולוגיה – צריך להבחין בין ההתאהבות הסוחפת, שיכולה להיות חזקה או חלשה, חד-צדדית או דו צדדית, קצרה או ארוכה – לבין סיכויי השרידה של הקשר.
התאהבות לא פעם ניצתת מצרכים ביולוגיים: כשנוצר מגע כלשהו בינינו לבין אדם אחר שמאפייניו הפיזיים עושים לנו את זה, ההורמונים פועלים, המעבדה הכימית אצלנו במוח נכנסת לפעולה, ו… הופ – אנחנו עמוק בתוך הקלחת, כולל הרגליים הרועדות, הלב הדופק והשינה שנעלמת.
אבל האם בתום החודשיים, השנתיים או אפילו ארבע השנים כל העסק הזה יימשך? האם הרגשות העמוקים יישארו ויתעדנו? האם הצורך לבלות את שאר החיים ביחד יישאר?
זה כבר תלוי לא בגוף – אלא בנשמה. לכל אחד מאיתנו כתוב בתוכנה האישית, שעמה אנחנו באים לעולם, איזו סביבה דרושה לנשמה שלנו כדי לגדול ולהתפתח. חלק זקוקים לסביבה של פרסום, ואחרים לסביבה של צניעות. חלק צריכים חוכמה וידע ואחרים צריכים כסף, או ניהול, או טיפול. התוכנה האישית הזו, לפי נומרולוגיה קבלית, מקופלת בתאריך הלידה שלנו.
כשהנשמה שלנו מזהה בן זוג שמתאים לסביבה הזו, אנחנו 'מתבייתים' עליו. נשמה של אשה מזהה את הגבר שיכול לספק את צרכיה וצרכי צאצאיה. נשמה של גבר מזהה אשה שעל צרכיה הוא יכול לענות (כן, יש הבדל מהותי בעניין הזה בין גברים ונשים, ועל כך בפוסט מיוחד). עם בן הזוג הספציפי הזה, ייקל עלינו יותר ללמוד את שיעורינו לטווח ארוך.
איך מזהים מה הסביבה הנחוצה לנו, ואם בן הזוג שלנו מתאים לה? ייעוץ נומרולוגי יכול לעשות את העבודה.
ואם בן הזוג לא מתאים? גם זה בסדר. בעזרת הבנת הסביבה הנחוצה לשני הצדדים, נוכל לעצב מחדש את המערכת הזוגית ואת האופן שבו כל אחד מאיתנו ממלא בה את צרכיו, כך שהנשמות שלנו יהיו מסופקות.

ולסיום: שיר (דווקא לא של איימי האהובה והעצובה), אלא של דני סנדרסון, שיודע לגעת בעצב מתוך כל כך הרבה שמחה. מוקדש באהבה לר', שתזכי לימים טובים.

דילוג לתוכן