אז מה כוח העל שלך?

הייתי חולה שבוע וכל מה שיצא לי זה הפוסט הזה

אין לי פתיחה טובה לנושא הזה. ניסיתי, ניסיתי, אבל השפעת שתפסה אותי השבוע היא כנראה לא מקור ההשראה הטוב ביקום. לכן רק אפתח ואומר: הערכה עצמית. חתיכת דרעק כאוב.
כי זה מדהים, כמה אני רואה את זה מסביב: נשים (גם גברים, אבל בעיקר נשים) מוצלחות, חכמות, מלאות כישרונות. ולא מעריכות את עצמן בשיט. לא מבינות כמה יש להן לתת לעולם. מוכנות להנמיך את עצמן, לשנמך את עצמן, להוריד לעצמן את המחיר, לבטל לעצמן את הרצונות, כי מה הן כבר שוות.
***
ויצא לי לחשוב על זה לא מעט, מבעד לערפילי המחלה של השבוע הזה. להביט בזה מכל הכיוונים, ולשאול: מה גורם לנו להעריך את עצמנו? מה גורם לנו להצליח לראות את הערך שבנו, ולא לחשוב שהוא נמוך או לא שווה בכלל?
אז נכון, עקרונית אנחנו יודעים שעצם קיומנו וכו': רובנו לא חושבים שאנחנו מיותרים בעולם. אבל מה גורם לנו להרגיש לא רק שייכים ואהובים, אלא בעלי ערך?

כשיש תוצאות בחוץ

וחשבתי שהתשובה היא היכולת שלנו להרגיש שתרמנו משהו. התחושה שלנו ששינינו משהו בעולם הגדול או הקטן – זה של האנשים שסביבנו. שיצרנו משהו יפה באמת. שהעלינו חיוך. שהפקנו תוצרת. בקיצור, אותה תחושה מופלאה שבזכות משהו שקיים בנו בפנים, קרה משהו בחוץ. אפילו קטן, אבל קרה.
כי כשיש תוצאות בחוץ, והן משויכות למשהו שהוצאנו מתוכנו, המשהו הזה תופס כוח ועוצמה. הוא כבר לא בעל ערך עקרונית (כמו הידיעה שאני יודעת לכתוב יפה או לדבר היטב מול קהל). הוא בעל ערך ממשי בעולם. אם מישהו חייך בזכות משהו שכתבתי, או התייחס יפה יותר לאנשים שסביבו או לעצמו בגלל משהו שאמרתי, אני מרגישה בעלת ערך.  עשיתי משהו, והמשהו הזה הביא איתו השפעה חיובית. משמע, יש לי ערך בעולם.

איכות הסביבה

ואז נזכרתי בכמה טיפולי תטא מהזמן האחרון, שהנושא בהם היה הערכה עצמית, וחשבתי שזה נשמע נפלא, אבל לרובנו זה לא מספיק. שלא מספיק לנו לדעת שהבאנו שינוי – אנחנו צריכים שגם הסביבה שלנו תדע שהבאנו שינוי; שיש לנו את זה. אנחנו צריכים שהיא תיתן לנו לבטא את המשהו הזה שלנו, ותחשוב שהוא בעל ערך.
כי אם אני חיה בסביבה שמבחינתה מה שאני מביאה לא באמת משמעותי – למשל, סביבה שחושבת שעם כל הכבוד למילוליות, יכולת מתמטית חשובה הרבה יותר – אני בבעיה. ולא סתם בעיה, אלא בעיה כפולה. ראשית, כי היא לא תעודד אותי להשתמש בכלי הכי חזק שלי, וכשאשתמש בו, היא תפטור את זה בחיוך מזלזל ("נו, עוד פעם זאתי עם השטויות שלה").
ושנית, כדי לקבל את ההערכה שלה, אצטרך כל הזמן להשתמש בכלים הכי חלשים שלי. להתאמץ ללא הרף לספק את הסחורה עם משהו שאני לא הכי טובה בו; שאחרים מסביבי עושים בקלות ובשליפה מהשרוול, בעוד אני מזדנבת מאחוריהם נוטפת זיעה.

עניין של ערכים

ולמרבה הצער, הערכה מהסביבה תלויה בערכים. במה נחשב חשוב ומה לא חשוב. כי אם הסביבה שלי חושבת שמילים זה בולשיט וסוגדת לאלוהי המתמטיקה, אבוד לי. ואם בן הזוג שלך חושב שסדר וניקיון לא נחשבים אבל מאד-מאד מעריך בישול גורמה (לא ממש הספציאליטה שלך) את יכולה לפרפר עד מחר עם המגב אבל הערכה לא תקבלי פה. ואם הוא סוגד לאסרטיביות וחושב שהתחשבות היא ריצוי מהסוג הנחות, את תקבלי ממנו רק ביקורת על מה שבעינייך נחשב להתפתחות אישית עילאית. ואם בעבודה שלך מעריכים ציות לכללים ולפרוטוקול ולא סופרים חשיבה יצירתית, את בבעיה אם יש לך ראש של אמן אנרכיסט. הערכה? ובכן, לכי חפשי מה ינענע אותה. במקום אחר.
***
וכן, בחוגי המודעות והרוחניות מדברים בלי סוף על כך שהערכה עצמית חייבת להגיע מבפנים. אבל כשאני מסתכלת על כל זה, אני מבינה: לתחזק הערכה עצמית בסביבה עם ערכים שונים משלך; עם הערכה למה שחלש אצלך ולהיפך – זה כמו לתחזק חומת חול מול גלי הים. אפשרי, אבל ראבאק, מתיש.

וואלס להגנת הסביבה

לפוסט הזה אין סיום מוצלח (לא יותר מאשר התחלה מוצלחת). הוא מסתיים בהבנה פשוטה: כדי להעריך את עצמנו לא מספיק לדעת באופן עקרוני שיש לנו יכולת או כישרון. בדיוק כמו שזרע זקוק לכך כדי להפוך מפוטנציאל למימוש, כך גם אנחנו: זקוקים לתנאים מתאימים; לסביבה מתאימה.
סביבה עם ערכים דומים לשלנו. סביבה עם עיקר וטפל דומים. סביבה שמחזיקה ממה שאנחנו טובים בו – לפחות באופן עקרוני. כי אם לא, רק נמשיך לשנמך את עצמנו. הערכה עצמית? אותה אפשר לרכוש רק כשאנחנו מרגישים באופן עקבי שאנחנו מביאים משהו בעל ערך לעולם.
אז אם יש לנו קול פנימי מספיק מוצק וחזק לעמוד בגלי הים של הביקורת – סבבה. אבל אם לא? ובכן, מגיעה לנו סביבה מתאימה יותר. כי אם לא, לא רק שלא נרגיש בעלי ערך – גם לא נרשה לעצמנו לבטא את הערך הזה, הספציפי שלנו, שהבאנו לעולם.
אלוהים, איזה בזבוז של פוטנציאל.

כוח העל שלנו

כי כל אחד מאיתנו בא עם ערך ייחודי משלו; תמהיל חד פעמי של כישרונות ויכולות. ואין עוד אף אחד כמונו. אף אחד כמונו לא היה ולא יהיה. דרך עיני התטא, כשאני מבקשת לראות את פרספקטיבת הבורא על אדם מסוים (איך רואה אותו הבורא מלמעלה), זה מה שאני מקבלת: את האיכות המיוחדת של אותו אדם; כמו כוח על שהוא לוקח איתו לכל מקום, תפקיד ומערכת יחסים. ואי שם בעולם מצויים האנשים שיידעו להעריך את הכוח העל הזה, ויאפשרו לו לבטא את עצמו בצורה הטובה ביותר. מה שנשאר זה להרים את הראש ולשאול: מה יש לי לתת? במה אני ממש ממש טובה? איפה אני יכולה לפרוח? איפה בפאזל העצום שלנו מצוי החלל שבו אני חסרה?
ושם, שם להיות.

נ.ב. 1. ואם גם לכם יש באג בתחום ההערכה העצמית, אתם כל כך לא לבד. מוזמנים לטיפול תטא הילינג: לדעת מה כוח העל שלכם; הערך הספציפי שאתם מביאים לעולם – ולגלות מה התנאים שייתנו לו לפרוח.

נ.ב. 2. כי כל אחד מאיתנו זן נדיר. מוקדש לחברות שלי. חתיכת סביבה משובחת ומשביחה