אין מקום אחר

הגיהינום של 'אם רק'. גן העדן של 'מעכשיו'

איחרנו את הרכבת לשדה התעופה בחמש דקות.
אם רק היינו יוצאים חמש דקות קודם, או אם רק הכניסה לנהריה הייתה פחות פקוקה, או אם רק הייתה חניה קרובה, או אם רק היינו בלי מזוודות – היינו מצליחים להספיק אותה. אבל עמדנו במרחק קילומטר מהרכבת כשהיא יצאה. אנחנו והילדים והמזוודות.
יכולתי לראות את זה בא: הדייג, כהרגלו, לקח את הזמן ביציאה מהבית. אני, שלא כהרגלי, החלטתי שאני לא אומרת כלום. לא הפעם. הפעם אני נותנת למציאות להראות שאני לא סתם תמיד מלחיצה ביציאה: אני באמת צודקת.
שתקתי בפאסיב-אגרסיב כל הדרך לשדה התעופה. שתקתי עם העיניים נעוצות בשעון, יודעת בכל תחנה של הרכבת הבאה שאנחנו אמורים להיות עכשיו כבר במקום אחר. שתקתי אפילו כשהגענו לנתב"ג, רגע לפני התורים, והדייג התעכב לחצי סיגריה מטריפת דעת. ואז נכנסנו ולא יכולתי יותר. רצתי קדימה עם המזוודה והתיק של הילד, רוצה להיות כבר בתור הארוך לבידוק, כשפתאום, בלי שום התראה מוקדמת, מצאתי את עצמי מרוחה על הרצפה, על הפרצוף. ואז הפסקתי לשתוק, והכל יצא לי מהפה: כל הכעס. כל התסכול. כל ההאשמות כולן. ידעתי, פשוט ידעתי, שאם רק היינו יוצאים בזמן, זה לא היה קורה.

על הפנים

בימים שאחרי, כשכל המשפחה הפכה את ההיקרעות מצחוק על הנפילה שלי ("…ואיך התקפלו לה הרגליים! והיא אפילו לא בלמה עם הידיים!") לבילוי חופשה מועדף, חשבתי המון על ה'אם רק' הזה. על הרצון שלי, שמופיע ובא כרצונו, שהדברים יהיו אחרים, שונים מכפי שהם כרגע.
והתחושה הזאת קשה לי ומרעילה, וגורמת לי להרגיש מטאפורית, ומתברר שגם פיזית – על הפנים.
וכשחשבתי על כך נזכרתי במשפט שקראתי בספר "כשהדברים מתפרקים" של פמה צ'ודרון, (שלא אצטט במדויק כי הספר בבית במצפה הילה ואני בברצלונה), שגן העדן נפתח כשהאלטרנטיבות נסגרות. וחשבתי כמה היא צודקת, הנזירה החכמה הזאת, כי מה שחוויתי, בעצם, הוא שעצם המחשבה על האלטרנטיבה היא הגיהינום.

הכאב בהתגלמותו

כי המחשבה על המקום האחר שבו הייתי יכולה להיות עכשיו אם רק, אם רק, היא הכאב בהתגלמותו. בכל פעם שהיא עולה בי, אני מדמה בנפשי מה היה יכול להיות, מה היה אמור להיות, מה רציתי שיהיה ולא קורה.
ואז אני כועסת וכואבת. הפער הזה גומר אותי מתסכול. עיניי כלות אל המקום האחר שאני רואה מנגד, ואליו לא אגיע, כי פניתי במסלול אחר. ומכיוון שאני לא שם וגם לא יכולה להיות שם כרגע (אולי רק בפעם הבאה), כל שנותר לי הוא לכאוב את הפער בין מה שיש לי למה שהייתי רוצה.

גן העדן המצוי

ווכשאני שרויה במחשבות האלו, אני מייחלת לכך שלא הייתה לי אלטרנטיבה. שלא הייתי מסוגלת להעלות בדעתי מצב שונה מזה שבו אני נמצאת היום. שלא היו עולות בלי כל התלבטויות ה'אם רק'. כי כשאין אלטרנטיבה, כל מה שיש הוא המציאות הקיימת, המקום האחד שבו אני נמצאת כרגע.
ואם אני מבינה את זה, אני יכולה להשלים עם המציאות: לעזוב את כל המקומות המדומיינים ולהיות לגמרי במקום שבו אני נמצאת. לראות מה כן יש בו. להתמסר אליו בראש נקי, בלי לשפוט אותו, בלי להשוות אותו. בקיצור, כשאני מבינה שגן העדן אבוד, אני יכולה להתמסר למצוי. איך אמרו לנו כשהיינו קטנים? זה מה שיש ועם זה ננצח.
ואז אני יכולה להרפות. וזה קל.

לבחור, להתחייב

אבל גם כשאני מבינה את זה, חלק בי מתקומם: מה, להפסיק לבחור? לגמרי? להתעלם מהאלטרנטיבות שנפרשות בפני?
אז אני עולה לתטא ושואלת, ועונים לי: לבחור, בטח לבחור. כל הזמן לבחור. אבל לבחור את ההווה, לא את העבר.
כי כשאת עסוקה במקום אחר שהיית אמורה להיות בו כרגע, את בעצם מנסה לבחור מחדש את העבר. את שואלת את עצמך למה לא עשית, למה לא יצאת, למה לא בחרת אחרת.
ואת זה את לעולם לא יכולה לשנות, כי מה שהיה היה.
אבל את כן יכולה לבחור מה הלאה – ואת זה את בוחרת על פי מה שעכשיו.
את לא יכולה לבחור לצאת קודם, אם יצאת אחר כך. אבל את יכולה לבחור מעכשיו והלאה לדבר את האמת שלך, במקום לנקוט בפאסיב אגרסיב שתקני.
או שאת יכולה באמת לקבל את העובדה שהפעם נוהגים לפי זמנים של אחרים, ולגלות שגם ככה את לא מאחרת את הטיסה.
את יכולה לבחור מה את עכשיו, ולהתחייב לזה. לא להאשים אחרים, אלא לבחור באמת.
מה את רוצה להיות עכשיו?
מי את רוצה להיות עכשיו?

לעזוב את האיך ולבחור במה

ולשם כך, אני מבינה, אני צריכה לעזוב את האיך ולבחור במה.
לשאול את עצמי: לשם מה רצית לצאת קודם לרכבת? כדי לנסוע בשלווה, נכון? אז תהיי שלווה. עכשיו.
ולשם מה בכלל רצית לצאת לחופשה? כדי להיות ביחד, נכון? אז ביחד משמעותו להתחשב גם בזמנים של אחרים. לא לנהל אותם כל הזמן. תהיי ביחד. עכשיו.
וכשאני עושה את זה, אני עוזבת את האלטרנטיבות, שהן בסך הכל אופנים נוספים של מה שרציתי להשיג.
אני מבינה שהלך הרוח שלי הוא הקובע, לא הדרך להשיג אותו.
וכשאני זוכרת את זה, אני יכולה להיות בדיוק במקום שבו אני נמצאת.
אין מקום אחר, וגם לא צריך להיות.
אני יכולה כבר עכשיו להיות מה שאני רוצה, מי שאני רוצה.
מעכ-שיו.