אל תחמדי

מה שאני צריכה לזכור כשאני חושבת על מה שאין לי והייתי רוצה שיהיה

קוראים לי מור, ואני רוצה דברים שאין לי.
ככה היה מתחיל מן הסתם הנאום שלי ב"חומדים אנונימיים", קבוצה שהגיע הזמן להקים. אני ללא ספק הייתי מצטרפת.
כי כבר שנים אני ככה: עוברת מול חנויות ראווה ויודעת שאני זו עם הטעם היקר, ושאם יש שם משהו שממש מוצא חן בעיני, הוא כמעט  בטוח מעבר להישג ידי. מסתכלת בטלוויזיה על בתים שלא יהיו לי. קוראת על חוויות שלא אחווה. על אנשים שלא אכיר.
אני הולכת בעולם וצופה ביופי שאינו חלק מחיי. לפעמים אני רואה דברים מופלאים שלא יהיו לי, ולפעמים, (כמו המנטורית שלי חווה), מאבדת בחורים יפים ברחוב. לפעמים אני רוצה קשר עמוק עם אלה שלא רואים אותי ממטר. לפעמים אני רוצה קשרים מופלאים כמו שיש למישהו אחר. לפעמים אני בכלל רוצה להיות מישהי אחרת.
מישהי כזו שלא רוצה דברים שאין לה, בתור התחלה.
לפעמים אני סתם מתלהבת לרגע, אבל לפעמים חומדת בלהט, בעוצמה.
עם השנים למדתי לחיות עם זה: למדתי לחיות עם תחושת הקיפוח המסוימת, מכך שאולי לא חולקו לי הקלפים הנכונים. למדתי לחיות עם תחושת החרטה על כך שאולי לא עשיתי את הבחירות הנכונות שיביאו לי את מה שרציתי. למדתי לחיות עם הקנאה באלה שנראו לי מוצלחים, חזקים, מוכשרים. מבינים משהו על החיים שאני לא מבינה. יכולים לעשות בקלות דברים שאני לא מצליחה.
למדתי להחניק את הקנאה. להתמיר אותה לפרגון. להתפעל במקום לחמוד. אבל לא למדתי להפסיק לרצות את מה שאין לי.

מה עוד את רוצה?
אז התחלתי לשאול. את עצמי, את מי שמעלי שם למעלה ולמטה ובצדדים. שאלתי איך להפסיק לרצות, איך להפסיק לכאוב את הרצון שלא מתגשם. והתשובה הגיעה, פשוטה וברורה והולמת בכוח בשערי הלב: "אל תפסיקי לרצות. רק שימי לב מה עוד את רוצה".
"כי היום" – המשיך הקול הפנימי שלי להרצות (הוא מרצה מצטיין, הקול הפנימי שלי) – "את כבר יודעת, עמוק-עמוק בתוכך, שזה לא שאת לא יכולה שיהיה לך מה שאת רוצה. את פשוט בחרת – וממשיכה לבחור – שיהיה לך משהו אחר.
"כשאת הולכת ברחוב ורואה בחלון ראווה שמלה שעולה אלפיים שקל, את יכולה לבחור בה. היא לא מחוץ להישג ידך. את פשוט מעדיפה לעשות עם הכסף שלך משהו אחר, שיגרום לך יותר עונג ופחות מצוקה נכון למי שאת היום: למשל, לשלם איתו משכנתא, או חוגים לילדים, או אפילו לתת לו לנוח בחשבון הבנק שלך, כבד ומעניק שלווה. יש אנשים במצבך הכלכלי שבוחרים אחרת, כי צורת המחשבה שלהם שונה; דברים אחרים גורמים להם יותר עונג ופחות מצוקה.
"את יכולה להיות רווקה פתוחה להצעות. רק שבשביל זה תצטרכי לוותר על בן הזוג שאת אוהבת. את יכולה להיות עצמאית שכובשת הרים וגבעות חדשות לבקרים, אבל בשביל זה תצטרכי לוותר על העבודה במשכורת שמעניקה לך ביטחון וזהות. את יכולה לקנות את הבית ההוא שראית בטלוויזיה או בטיול בספרד, רק שבשביל זה תצטרכי לוותר על ארצך, על מולדתך ועל שפת אמך.
זו אופציה.
את יכולה.
מותר לך.
רק בשביל זה תצטרכי לרכז את הרצון שלך שם, ולרצות פחות דברים אחרים".

ביטוי של הרצון
והוא צודק, הקול שלי. דברי אמת נוטים לעשות לי עור ברווז (בחיי) וזה מה שהרגשתי כששמעתי אותו מדבר.
אני יודעת כבר שמי שאחראי למציאות שלי – למה שיש בה ולמה שאין בה – היא אני. כל הדברים שמצויים בחיי הם כאלה שרציתי בהם, בחרתי בהם, הכנסתי אותם פנימה.
לא את כל הדברים שהיום נמצאים בחיי רציתי ככה בדיוק, אבל האופן שבו הם נוצרו והתעצבו נובע מהרצונות שהיו לי בזמן יצירתם.
למשל – יש לי בית נוח ונעים, כמו שרציתי, כי השקעתי בו זמן ומחשבה וכסף. הוא היה יכול להיות יפה יותר, אבל בזמן הבנייה, בצמתים ספציפיים, היו דברים שרציתי יותר מיופי: בטיחות למשל (ולכן המעקה על המרפסת) או פרקטיות (ולכן אין לי רצפת סומסום צהבהבה יפהפיה אלא רצפת קרמיקה סטנדרטית) או לשלם פחות משכנתא (זו הסיבה שאין עוד חדר בבית).
או למשל, אם התקשורת שלי עם אנשים מסוימים בחיי היא עקלקלה ופתלתלת ולא מספקת, זה לא מפני שככה רציתי אותה בדיוק. כמובן שלא. אבל בצמתים ספציפיים, כשיכולתי לומר את האמת ואת כל האמת, רציתי יותר את הביטחון שמעניקה השתיקה. ובצמתים אחרים, כשיכולתי להתעלות על עצמי ולהעניק תמיכה ואהבה, העדפתי לבטא תסכול וכעס. זה היה קל יותר, ולכן בחרתי לרצות את זה.
אם אני לא מי שהייתי רוצה להיות, זה לא מפני שלא חולקו לי הקלפים הנכונים: חולקה לי חפיסה שלמה. אני זו שבחרה להשתמש רק בחלק. להעדיף יציבות על פני חשיפה. להעדיף את השליטה על פני ההימור. להעדיף את הקל על פני הקשה (או להיפך). ככה רציתי באותו רגע. ככה המשכתי לרצות, פעם אחר פעם. וקיבלתי את מה שרציתי.

כשאני בוחרת אחרת
ואני יודעת את זה כי כבר ראיתי מה קורה כשאני בוחרת אחרת. איך נכנסים לחיי דברים שלא היו שם קודם: ביטחון. כסף. השפעה. אינטימיות. עוצמה.
אני יודעת היום – אחרי הרבה ניסויים וניסיונות – שאם אני רוצה את מה שאין לי, אני רק צריכה לבחור בו. לרצות אותו באופן עקבי, ולעשות מה שנדרש כדי להשיג אותו. בניו אייג' קוראים לזה "בריאת מציאות", אבל בתכל'ס רק מדובר על סדרה של בחירות בדבר הזה שאין לי כרגע, ושאני רוצה. ככה, פשוט: פעם אחר פעם להפסיק לבחור במה שבחרתי עד כה, ולבחור באופציה חדשה.

לבחון את הרצון
רק שמה שזה אומר הלכה למעשה, לא פעם, זה לוותר על מה שיש לי. על מה שטרחתי לאסוף ולצבור עד כה, בסדרה של החלטות סדורה ועקבית. לוותר על הביטחון בשביל האתגר. לוותר על היציבות בשביל החידוש. לוותר על השליטה למען ההרפיה.
וזה אומר, ככה בקיצור, שאם אני רוצה את מה שאין לי, אני בעצם צריכה לבדוק עד כמה אני עדיין רוצה את מה שיש לי. את הבית שלי. את העבודה שלי. את החיים שיש לי עכשיו.
יכול להיות שאגלה שלא, אני כבר לא רוצה את מה שיש לי. ואז יגיע הרגע לעשות בחירות שונות, ולדעת, כמו שהקול הפנימי שלי יודע, שברגע שארצה בהן ואבחר בהן, הן יתגשמו.
אבל גם יכול להיות שאגלה שעד כמה שאני רוצה את מה שאין לי, אני רוצה יותר את מה שיש לי.
שבתוך תוכי, אני לא מוכנה לוותר על החיים שיש לי עכשיו למען הקסם הצבעוני של הדברים שאין לי.
לא באמת.
כי בחרתי בהם. כי אני בוחרת בהם. כי אני עדיין שם.
וכשאני זוכרת ובוחרת מחדש, הכאב מתפוגג.

נ.ב. 1. אם גם אתם עסוקים במה שאין לכם עדיין, במה שהיה אמור להיות לכם ולא קיבלתם, בכך שאתם לא חיים את החיים שרציתם – מוזמנים אלי לפגישת ייעוץ, אבחון נומרולוגי או טיפול תטא הילינג. יחד נוכל לבדוק מה אתם בוחרים, כאן ועכשיו, ואיך אתם מגשימים את זה. כאן ועכשיו.

נ.ב. 2: כי אולי, כמו שאומר ח', הגיע זמן אסיף עכשיו