אתגר הרועה

לוותר לעצמי או לא לוותר לעצמי, זאת השאלה

כל בוקר אני קצת בחשש שהוא יעמוד שם, ביציאה מהמצפה.
רועה עיזים מבוגר מהכפר הקרוב אלינו, מחפש טרמפ הביתה. בדרך כלל הוא הולך ברגל – זה לא מרחק ארוך – אבל לפעמים אין לו כוח; בא לו הקפצה.
ואלוהים שישמור אותו ואותי, אבל יש לו ריח מטורף של, ובכן, כמה לא מפתיע, ריח של עיזים. ואני? אני ניחנתי בעוונותיי בחוש ריח מעולה, שרגיש במיוחד לריח עיזים (אני הנודניקית הזאת שמגלה פירור גבינת עיזים בסלט מפואר, ורצה לשטוף את הפה). והריח הזה מציף אותי, ונשאר באוטו עוד הרבה אחרי שהוא יורד.
במשך לא מעט זמן ניסיתי להתעלם מהצורך שלו, מכך שהוא מבוגר ועייף וחם לו. ניסיתי להגיד לעצמי שתיכף באים אחרים אחריי וייקחו אותו טרמפ, ובכלל שאני לא לוקחת באוטו גבר זר כשאני נוהגת לבדי. רק שאם אני כנה עם עצמי, לא ממנו אני צריכה לחשוש, שיסטה ממה שראוי להיעשות, אלא רק מעצמי.

מה שראוי לעשות

כי אני לא תמיד עושה את מה שראוי. מילא שלא תמיד אני עושה את מה שראוי בעיני הסביבה. אבל הבעיה האמיתית היא שלא תמיד אני עושה את מה שראוי בעיני עצמי.
אלה יכולים להיות דברים קטנים: לא להחזיר למקום את העגלה של הסופר, אלא להשאיר אותה בחנייה כי אני נורא ממהרת. או בינוניים: לחנות ככה שמכונית נוספת לא תיכנס לידי, כי אני מפחדת לצאת מחניות צפופות. לסרב לעזור לילד שלי למרות שאני יודעת שזה מה שהוא צריך כרגע, כי אין לי כוח. ולפעמים אלה דברים גדולים יותר, כמו לשפוך על הילדים את הכעס שנועד לדייג, או לדבר על אדם אחר סרה (נשבעת ששניהם כבר כמעט לא קורים, אבל כמו שאומר הדייג, כמעט לא נחשב). ואת הדברים הגדולים מאלה לא אגלה, כי אני ממש מתביישת.

בלי סיפורים

וככל שעובר הזמן ומתרבים הטיפולים שבהם אני עוזרת לאחרים לבחון כליות ולב, אני נאלצת לראות גם את אלה שלי. ואני כבר לא יכולה לספר לעצמי סיפורים, שמגיע לי ושזכותי ושאין לי כוח. אני פחות ופחות יכולה לדאוג לעצמי – לצרכים שלי, לנוחות שלי, לרצונות שלי – אם אני מבינה שמישהו נפגע מזה, ושיכולתי לעשות אחרת כך שאיש לא ייפגע.
וזה לא שאני רוצה לחיות חיי קורבן: חס וחלילה. אני רוצה ומוכנה להיות חלק מכל משחק ווין-ווין. אין לי פחד להרוויח ולהיות בנוחות ולשמוח. אני לא נזירה ולא מזוכיסטית ולא נהנית מלפגוע בעצמי.

אני חלק

אבל זאת בדיוק הסיבה שאני לא יכולה להתעלם מהצרכים של אנשים אחרים בסביבה שלי, או אפילו מהסביבה הפיזית שלי בעצמה: כי אני מבינה שאני חלק ממנה. ושאם אני פוגעת בה, אני פוגעת בי.
וכמו שבעבר הסתכלתי בתמיהה על אנשים שמטאטאים את הלכלוך החוצה מהבית אל המדרכה מתחת ביתם (כי זה לא שלהם, הרי), כך אני מסתכלת היום על עצמי כשאני מסתכלת רק על עצמי.
הרי אני כבר יודעת ומבינה שאני חלק מכל הדבר הגדול הזה. וכשאחר כואב או עייף או נפגע בגלל שהעדפתי להשאיר את הלכלוך על המדרכה בכניסה לבית שלי, הרחוב שלי הופך למקום פחות נעים. ואז השכונה שלי. והארץ שלי. והעולם שלי.
ואם הייתי תוקפנית כלפי מישהו, אולי נדמה לי שהוצאתי את התוקפנות מתוכי, אבל למעשה שחררתי אותה להסתובב בסביבה שלי; להציץ מאחורי איזה עמוד חשמל בפינה חשוכה בשכונה.
ולהיפך: אם אני מתחשבת, אני שולחת תחושה קטנה של התחשבות להסתובב באזור, לתת יד. ואולי יום אחד אני אצטרך את היד הזאת. והיא תהיה שם. כי אני התחלתי.

כשאני עושה את הטוב בעיני

ויותר מזה: אני מבינה היום לצערי שאם אני לא פועלת לפי הערכים שלי, אני לא יכולה להעריך את עצמי (ותודה לד"ר צביה גרנות על המשפט המדויק הזה שקראתי אצלה פעם). כי בכל פעם שאני עושה לעצמי הנחות, אני מרגישה קצת פחות שווה. ובכל פעם שאני מרשה לעצמי לזוז ממה שנראה לי נכון, אני מרגישה קצת יותר הולכת לאיבוד. ובכל פעם שאני אומרת לעצמי שגדול עלי, אני מרגישה קטנה.
ובכל פעם שאני דואגת לעצמי – אני מבינה שאני חשה דאגה לגורלי. אני לא באמת סומכת עלי שאדע להתמודד. ואני לא סומכת על העולם שיהיה לצידי. ובכך אני מטפחת ומשחזרת את החשדנות וחוסר האמון שבתוכי. את המסכנות, הקורבנות, חוסר הישע.
וכשאני עושה את הטוב בעיני – את הטוב באמת בעיני, לא את הקל והאוטומטי – אני מרגישה טוב עם עצמי. ובגלל שהייתי נעימה לאחרים, נעים לי איתי.

אני רק שאלה

וכך אני מבינה את אתגר הרועה, את אתגר החנייה, את אתגר עגלת הסופר, את אתגר הכעס, את כל האתגרים האלה שנקרים מולי יום יום. הם שואלים אותי רק דבר אחד: כמה את מרגישה שדברים באים על חשבונך? כמה את מרגישה שלא יהיה לך מספיק אם תתני לאחרים? כמה את מרגישה מפוחדת אם לא תדאגי לעצמך?
כמה את לא בטוחה שתהיי בסדר בכל מקרה?
ואני לוקחת על עצמי את אתגר הרועה. משתדלת להתכוונן לקחת על עצמי את האתגרים האחרים. לדעת שאני עדיין פוחדת שיהיה לי קשה. שיהיה לי כבד. שלא יהיה לי מספיק. אבל אני מוכנה לנסות ולבדוק על אמת.

וארז לב ארי כבר כתב את זה טוב ממני