בקטנה

פוסט ובו ידובר: על בייביסיטרים קבועים, על פחדים קוסמיים, ועל נומרולוגיה קבלית

כמעט כולנו רוצים בעצם להיות משהו אחר. יש דוגמניות שרוצות להיות זמרות (היי, אסתי) חברי כנסת שרוצים להיות בדרנים (שלום, רובי), בדרנים שרוצים להיות חברי כנסת (שלום גם לך, מר לפיד, זה הכל מקנאה, שתדע), רופאי שיניים שרוצים להיות מוזיקאים (כן, זו בדיחה פרטית שמיועדת לחלק מקוראיי האהובים ביותר), ובעיקר – כתבים שרוצים להיות עורכים.
כמעט כל עיתונאי שאני מכירה רוצה בעצם להיות עורך. יתר על כן: משוכנע שהוא יכול להיות עורך מצוין. מכיוון שבתוך עמי אני יושבת, גם אני הייתי משוכנעת באותו דבר. הייתי בטוחה שאני יכולה להיות עורכת נפ-ל-אה. כלומר, עד הרגע שבו קיבלתי לידיי לפני חמש שנים מדור ב"לאשה", "האוניברסיטה של החיים" שמו, והתבקשתי לערוך אותו.
אני שמה בצד לרגע את כל עלילותיי כעורכת מתחילה ובורה. לא, לא בגלל שהן לא מעניינות: נהפוך הוא, אני יכולה לרדת על עצמי פה שעות, רק קצת מתפדחת. בכל זאת, קוראים אותי פה. בואו נאמר רק שהמציאות טפחה על פניי באותה עדינות שבה המציאות נוהגת לעשות זאת – כלומר, בתנועות חיישניות ומרפרפות של ממותה כועסת שזה עתה נגזלו ביציה ממנה. (האם ממותה מטילה ביצים? או שמא התרנגולת באה לפני הממותה? אכן, שאלות מרתקות נוספות).
במקום זה, אספר איך בעודי מזגזגת נמרצות באותה שנה בין הרצון לקבל אישור לכל מה שיוצא תחת מקלדתי מחברתי ע', עורכת מוכשרת, לבין הרצון לכתוב הכל בעצמי במקום לערוך חומר של אחרים – נתקלתי בבעיה טכנית, אך דוחקת במיוחד: מי ישמור לי על הילדים?

שכחו אותי בבית

מאז שנולדו ילדיי עבדתי מהבית. לעבודה מהבית יש חסרונות (תוכלו לקרוא עליהם בפירוט כאן), אבל יש להם יתרון אחד בולט: את לא צריכה טובות מאף אחד שיאסוף לך את הילדים. את תמיד בבית בזמן (כנראה בגלל שלא יצאת ממנו כל היום, עכבר דהוי שכמוך).  העריכה אילצה אותי לנסוע לתל אביב פעמיים בשבוע, והכריחה אותי למצוא פיתרון. "זו ממש בעיה", התלוננתי יום אחד במערכת. "כל פעם לבקש טובה מזו או מזו". "סליחה?" פערו אלי עיניים שתי עורכות ואימהות מנוסות. "למה את לא מבקשת עזרה קבועה, כמו שאת צריכה?"
"כי… לא נעים?" תהיתי בקול. "כי זה קשה מדי?"
"איך את יודעת שזה קשה מדי?" חתכו המנוסות. "אם לא תבקשי, איך תדעי?" שאלה אחת, והשנייה חתכה: "ואם לא תבקשי, איך תקבלי?"
אז הלכתי וביקשתי. אמא שלי התנדבה לקחת פיקוד על אחד הימים. חברה טובה ואהובה אחרת קיבלה אחריות על השני. שנה שלמה. כאילו כלום. מה שפינה אותי לחלוטין מדאגות דומסטיות, והשאיר לי המון המון פנאי רגשי לתהות: למה לעזאזל חשבתי שאני אמורה להיות עורכת, כשאני הרבה יותר טובה בלכתוב?

אפשר אולי… טוב, בעצם לא

אחרי שנה הרפתקת העריכה הסתיימה. אבל הלקח העיקרי מהשנה הזו לא היה הלקח המקצועי, אלא דווקא עניין הבקשות. גיליתי כמה קשה לי להישיר מבט אל העולם, ולבקש בדיוק את מה שאני צריכה.
במקום זה, אני מתפתלת, מצמצמת ומקטינה: "אפשר אולי רק את זה? כי מה שבאמת רציתי גדול מדי. אתם יודעים מה? עזבו. שיהיה אפילו פחות. טוב, נו, לא חשוב. אני כבר אשב לי בחדר בחושך, ממש פה, על הניילונים שלא הורדתי מהספות. אה, תשכחו שביקשתי".
למרבה המזל, או הצער, אני לא לבד. כמעט כל הנשים שאני מכירה שעברו את גיל 22 וחצי, פלוס שלושת רבעי מהגברים באותו גיל, נמצאים במקום הזה בדיוק. לא מעיזים לבקש מאחרים, לא מעיזים לבקש מעצמם, מקטינים אפילו את החלומות שלהם. מסתכלים בסוג של יוהרה על הפנטזיונרים בסביבה: "נו, מילא, עוד מעט המציאות תראה להם מאיפה משתין החלום, ומאיפה מסריח הדג".
ככה זה: החיים – או לפחות ההורים שקיבלנו בחיים האלה – לימדו אותנו להסתפק במועט. לא לדרוש הרבה. לחיות, כמו שאומרים, בקטנה.

שלוש היו תמיד אכזבותיי

אבל למה בעצם אנחנו כל כך מהססים לבקש? מה מפחיד אותנו כל כך בזה? אם תשאלו אותי (בבקשה, תשאלו, כי אני הולכת לענות על זה כך או כך), אנחנו בעיקר חוששים להתאכזב.
ראשית, חוששים לקבל תשובה שלילית מאנשים אחרים: מכיוון שמילדותנו למדנו לזהות "כן" עם אהבה, לרובנו קשה מאד לקבל תשובה שלילית בלי להרגיש שלא אוהבים אותנו (לא ארחיב – הפירוט המלא נמצא בפוסט הזה). אז אנחנו נמנעים מלבקש – רק לא לשמוע את ה"לא" המאיים, הדוחה, המעליב.
שנית, חוששים לאכזב את עצמנו: קל יותר להיות הילד שכולם יודעים שיש לו פוטנציאל לא מנוצל, מאשר להעמיד את הפוטנציאל למבחן אמיתי; לעשות איתו משהו. שהרי אז, יתכן שנגלה שאנחנו פחות מוכשרים / מוצלחים / יכולים מכפי שחשבנו – ואז, אי אנה נוליך את הדימוי העצמי המרוסק שלנו?
וכך, אנחנו סוחבים את הפוטנציאל הלא מנוצל את הבגרות: מעדיפים להיות זה שכולם אומרים עליו "איך הוא לא עשה תואר אקדמי? הוא הרי כל כך מבריק" מאשר להיות זה שאולי ייכשל במבחנים. מעדיפים להיות זו שאומרים עליה "עם היצירתיות שלה, היא הייתה יכולה להקים עסק משגשג" מאשר להיות זו שאולי לא יקנו ממנה את היצירות שלה (ובמקרה הפרטי שלי, מעדיפים לזנוח רומן שלושת רבעי כתוב במגירה, מאשר אולי לקבל דחיות מהוצאות ספרים או ביקורות שליליות בעיתונות – או סתם לדעת שכתבתי פחות מיצירת מופת).
ויותר מכל, אנחנו פוחדים להתאכזב ממה שיש לעולם להציע. חוששים שאם נלך על כל הקופה, נגלה שהקופה בעצם ריקה. שאין באמת בעולם אהבה כמו שחשבנו שצריכה להיות, או הצלחה כמו שהאמנו שצריכה להיות. או שאם יש אותה, היא לא מרגישה כמו שחשבנו שהיא תרגיש. שאם נבנה את בית חלומותינו, נגלה אחר כך שהוא מתלכלך כמו כל בית אחר. שאם נמצא את אהבת חיינו, נגלה שגם לה יש ריח מהפה בבוקר. שאם נקים את העסק המדהים שעליו חלמנו, נגלה שגם הוא לא באמת מספק אותנו. ואז, אנה אנו באים?

גברת, תפתחי

וכך, החשש משלוש האכזבות עוצר אותנו מלבקש, ואפילו מלחלום. אנחנו ממשיכים להקטין, לצמצם, להסתפק במועט, לחיות "בקטנה".
ומה שאנחנו לא רואים, זה שאנחנו בעצמנו מקטינים לעצמנו את החיים. בקלישאית מדוברת, מקטינים את נפח צינור השפע שמגיע אלינו. כי אם לא נעז לחלום, איך נדע מה באמת עושה לנו טוב? ואם לא נעז לנסות, איך נצליח? ואם לא נבקש עזרה, איך נקבל?
נכון, הסיכון בחלומות, בבקשות מהיקום ומאנשים אחרים, הוא שאנחנו מסתכנים באכזבה. אבל אם לא ננסה ונבקש, האכזבה תגיע ככה או ככה. במילים אחרות, אם לא נבקש, בטוח לא נקבל. מבחינה מתמטית טהורה, מה עדיף? סיכוי של חמישים אחוז, או שום סיכוי בכלל?
בואו נוציא את המילה "בקטנה" מהלקסיקון. נלך על גדול. כי מגיע לנו. איך בכלל אנחנו מעזים לחשוב שלא? איך אנחנו בעצמנו מעזים לסרס את הדבר המופלא שאנחנו, להפריע לו למלא את הייעוד שלו עלי אדמות?

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לא פעם, מתקשרים אלי אחרי זמן מה אנשים שעברו אצלי ייעוץ נומרולוגי, ומספרים על תפנית דרמטית שעשו בחייהם. הם תמיד אומרים אותו דבר: "מרגע שאמרת שאני צריך ללכת ללמוד / לפתוח עסק / לגור בבית קרקע / להחליף עבודה / להשלים עם בן הזוג שלי, ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות. כאילו הערת בתוכי משהו שישן קודם. אבל ברגע שאמרת את המילים, הבנתי שזה מה שבעצם רציתי תמיד".
למה בעצם הם היו צריכים אותי בשביל התפנית הדרמטית? האמת, הם ממש לא היו צריכים. אם הם היו מקשיבים לעצמם בדריכות עוד קודם, הם היו עושים את השינוי בלעדיי. הבעיה היא שרוב האנשים לא באמת מקשיבים לעצמם: הם בעיקר מקשיבים למחשבות חוזרות, לדברים ששמעו מאחרים – ובעיקר לפחדים שלהם.
מניסיוני, רוב הפחדים האלה מקורם בילדות, במסרים סמויים שהוטמעו בנו עמוק, וקשורים לניסיונם של ההורים והמורים שגידלו אותנו. "אל תעז לפתוח עסק, יותר בטוח להיות שכיר", אמר ההורה שמספריו הורו לו להיות שכיר ולא לקחת סיכונים, לבנו שכל המספרים שלו קשורים לעסקים ולכספים. "אל תעזי להיות חכמה ומשכילה מדי, ככה גברים לא ירצו להיות איתך", אמרה האם שכל מספריה קשורים לזוגיות ולהיות "מספר 2" לבתה שכל מספריה קשורים ללמידה וקריירה. כשאותו הבן או אותה הבת מקשיבים למסרים החוזרים הללו, וגרוע מזה – מפנימים אותם – הם חיים חיים של אחרים, וגרוע מזה – חולמים חלומות של אחרים.
לכן, כשאני רואה במהלך ייעוץ נומרולוגי אנשים שחיים את החיים שלא מתאימים להם, אחד הדברים הראשונים שאני עושה זה לנתח את מספרי ההורים. לא פעם, מתגלות שם התשובות לנתיבים המשונים והמופרכים שבחר לו דור הילדים. ואז, מספיק לומר משפט אחד, כדי שהידיעה הפנימית תרים את ראשה השמח, הבוער מרצון, חסר הפחד. כי מי יכול לפחד כשהייעוד שלו נפרש, בהיר וברור, מול עיניו?

והנה שיר שמדבר על זה בדיוק