גברת, את לא לבד פה!

פוסט ובו ידובר: על טקסי ספירה,על בדידות קיומית ועל נומרולוגיה קבלית

ימי ילדותי בקיבוץ היו חוויה אנתרופולוגית מעניינת מהמון בחינות. יום אחד עוד אשב מול האח ואספר לניניי איך סבתא יצאה למשימת "חלוץ בודד בשטח" בכיתה ז', בין מטעי הבננות, ולא הצליחה לפתוח בעזרת אבן ומקל קופסת שימורי תירס. או איך סבתא הייתה היחידה שסירבה לקפוץ מהמגדל בטקס הכניסה לתנועת הנוער (הייתי שמחה לספר שהתגלו בי כבר אז ניצני נון-קונפורמיסטיות, אבל האמת שזה היה רק פחד גבהים מהסוג המגושם ביותר). או איך חוויות רב-תרבותיות ומשנות תודעה – מכל בחינה – התרחשו עת פרשו המבוגרים האחראיים מדי חמש אחה"צ, והשאירו אותנו, התיכוניסטים, לבלות עם המתנדבים שגרו מעבר לכביש.
אבל אם עלי לבחור בחוויה מכוננת, כזו שדייג הבית (שבא מבית בעל מנטאליות מזרחית שופעת) לא יבין לעולם – הרי שהבחירה תיפול על טקס הספירה. לא, לא ספירת הנוצרים, וגם לא ספירת האסירים – אלא ספירת האוכל. כי בכל פעם שהגיע לכיתה שלנו משהו כמעט טעים בין המנות האפרפרות שהופקו מהמטבח הקיבוצי, מייד נגזרה הגזרה: אחת המטפלות, או אחת הבנות (שטקסים שכאלו היו חביבים עליה במיוחד) עמדה וספרה ביסודיות את הפירות, הוופלים או קוביות השוקולד, והודיעה כמה מוקצב לכל אחד מאיתנו. "שלושה שזיפים לכל אחד", או "ארבע קוביות שוקולד לכל אחד". אגב, אם לא הבנתם, המסר היה ברור ואחיד: "כולם צריכים לקבל. נא להתחשב. אתם לא לבד פה, הבנתם?"
לאור הרקע הזה, יש רק שני דברים שמפתיעים אותי באמת: איך יצאנו מהחינוך הזה נטולי יכולות מתמטיות, ואיך – למרות המסרים הכל כך חד-משמעיים – המשכנו להרגיש שאנחנו לגמרי לבד.

לבד בהמון

לזכותנו יאמר שאנחנו לא לבד עם הלבד הזה. תחושת הלבד, באופן אבסורדי, משותפת לרבים-רבים מאיתנו. זה לא מפתיע: בסופו של דבר, תצורת היסוד בכדור שלנו היא של ישויות שחיות בגוף נפרד: ברגע הלידה אנחנו נפרדים מהיחד, ויוצאים לעולם לבדנו. ועד כמה שאמא שלנו תהיה מכילה ועוטפת, (ובטח כשהיא לא), אפילו התיאוריות הפסיכולוגיות כבר לא מאמינות שהתינוק מרגיש סימביוזה מוחלטת. בשלב מסוים, מוקדם או מאוחר, קופצת הוודאות המכאיבה לעינינו: בסרט שלנו אנחנו לבד לגמרי. אף אחד לא יכול לחוות איתנו באמת את מה שאנחנו חווים. הכאב שלנו נשאר שלנו, הסיכונים שלנו הם רק שלנו, ואם כבר מדברים, אז גם למות – נמות לבד.
ולמרות שהדבר ברור וגלוי ונהיר, עובדת הלבדיות לעולם אינה קלה לנשיאה, ובטח לא קלה להשלמה ולקבלה. עד כמה שהיא גלויה לעין מעצם ההסתכלות על עצמנו – גופים נפרדים, מופרדים זה מזה בעור ושיער ובגדים ומסכות ופרשנות – אנחנו לא מפסיקים להיאבק בה. מנסים למצוא יחד ויהי מה. מתאהבים. רוקמים חברויות. עושים ילדים רק בשביל הפנטזיה הרגעית שהנה יש כאן אדם נוסף שמחובר אלינו לגמרי.

חיות חברתיות

למה בעצם אנחנו נאבקים כל כך? למה אנחנו לא מוותרים? הסיבה הברורה מאליה היא שהלבד פשוט מכאיב מדי. עד כמה שנאהב לבלות בחברת עצמנו, אנחנו הכי נהנים מהלבד עם עצמנו כשאנחנו יודעים שהוא לזמן מוקצב (תעיד כל אמא שהצליחה להשיג לעצמה אחר צהריים או אפילו סופ"ש פנוי ממשפחה. יש אנשים שמתגרשים בשביל זה). אבל אם לא מובטח לנו שנשוב ונתחבר, שנשוב לראות את אהובינו, הלבד הופך מייד לבדידות. לא במקרה, אסירים מסוכנים נענשים בבידוד. זה באמת עונש בלתי נסבל לרובנו. לא במקרה רובנו פוגשים אנשים אחרים בנשיקה, חיבוק, או לפחות לחיצת יד: המגע נחוץ כדי לתקף ולאשר את היחד שחזר ונהיה. בקיצור, כמו שאומרים הפסיכולוגים, אנחנו חיות חברתיות. חיים בקהילה מצומצמת או רחבה הם חלק ממי שאנחנו, ולא במקרה ככל שהחברה הופכת עירונית יותר, מנוכרת יותר, כך רבים יותר מחבריה משתבשים יותר. לא נועדנו לחיות לבד – ואם אי-אפשר להיות יחד ברמה הפיזית, נמצא פתרונות אחרים (ע"ע פייסבוק).

בחזרה לשורשים

אבל בעיני הסיבה האמיתית לכך עמוקה יותר: והסיבה היא שבתוך תוכנו, בחלק שאינו מוגבל לחושים פיזיים ולמה שהעיניים רואות, אנחנו יודעים שהלבד אינו אלא אילוזיה. אמנם על הכדור הזה אנחנו נולדים נפרדים, אבל בעצם, אנחנו עדיין מחוברים בקצה: כולנו מחוברים בחלק הגבוה שלנו (תקראו לו "נשמה", תקראו לו "תת מודע קולקטיבי", תקראו לו איך שאתם רוצים, כי ברגע שתקראו לו הוא יבוא).
כולנו חלק ממערכת אחת – מערכת הבריאה. כולנו קשורים. כולנו יחד. אפילו בתצורה הנוכחית שלנו יש לנו כלים להרגיש בכך: כשאנחנו מתמלאים אמפתיה, ויכולים להרגיש מה השני מרגיש. כשנוירוני המראה במוח שלנו גורמים לנו לחוש פיזית את הכאב, חוסר הנוחות או השמחה של האחר (ולהידבק בצחוק או בפיהוקים שלו). והכי הכי: כשאנחנו עושים אהבה, ומרגישים כאילו אנחנו גוף אחד.

כולנו רקמה אנושית

רק לאחרונה קיבלתי הוכחה מפתיעה לחיבור הזה: לפני שבועיים עברתי קורס תטא הילינג (שיטה מפתיעה, חזקה, משונה – ובעיקר עובדת). השיטה מבוססת על טכניקה שמאפשרת לנו להאט את גלי המוח למצב המדיטטיבי של טרם שינה (או אחרי התעוררות), וכך לקבל גישה לתת המודע שלנו: להוציא מתוכו אמונות מפריעות, להכניס לתוכו אמונות נחוצות, לשלוף מידע חשוב שלא ידענו שקיים אצלנו.
רק מה? מתברר שבאותו מצב אנחנו יכולים להיכנס לא רק לתת המודע שלנו – אלא גם לתת המודע הקולקטיבי. יותר מזה: באותו מצב אנחנו יכולים להיכנס לתת המודע של אדם אחר (בתנאי שהוא מאשר לנו, ובכך מעניק לנו את סיסמת הכניסה). וכך, מצאתי את עצמי (ועצמי, כידוע, אינה מתקשרת ולא בת מתקשרת), יושבת מול אנשים זרים לחלוטין, ומתארת להם את חדר העבודה שלהם, למשל. או מספרת להם על הכאבים שלהם. או (אמא'לה) מעבירה להם מסרים מלמעלה, שתואמים בדיוק את המציאות שלהם. בקיצור, בזכות התטא-הילינג יכולתי לעקוף את מגבלות הנפרדות, ולחזור ולאשש את הקשר.

ללא גבולות

וזה, כך נדמה לי, מה שבסופו של דבר כולנו רוצים. הידיעה שאיננו לבד באמת. שגם כשמבחינה פיזית אין לצידנו איש, וגם אם רגשית אף אחד לא פנוי באלנבי, אנחנו חלק מקהילה גבוהה, מחבקת, אוהבת, מחוברת.
רק איך מגשרים בין הרצון לחוש יחד לבין תחושת הבדידות שתוקפת אותנו (טוב, אותי) מפעם לפעם? אני מאמינה שגם כאן, כמו בהגשמת רצונות אחרים שלנו, העיקרון הוא אחד: להתמקד במהות, ולעזוב את האופן.
במילים אחרות: אם אני רוצה לחוש מחוברת, אהובה, מקושרת – מוטב לי למקד את מחשבותיי בכך, ולעזוב את השאלה "עם מי אני רוצה להרגיש כך". זה נכון ביחס לכל דבר שאנחנו רוצים, אבל במיוחד כשמדובר בתחושת יחד: כי האיכות של היחד אינה עושה אפליות ואינה סלקטיבית. איכות ה"יחד", כמו איכות האהבה, מטיבה מוכנה להכיל בתוכה כל אדם.
מה שחוסם אותנו מלחוש יחד הוא לעולם דבר אחד: הגבולות שבנינו בתוכנו. הגבולות שאומרים: "אני מוכנה לחוש מחוברת רק לאדם הזה ולא לאחר", "אני מוכנה שהיחד יתבטא בצורה כזו ולא אחרת", "אני מוכנה לחוש מחוברת רק אם החיבור יגיע בקצב שלי ולא בקצב שלו". בקיצור: ההגדרות שתפרנו לתחושת החיבור הן שחוסמות אותו. ובאותו אופן, הלב הפתוח שלנו, שמוכן לתת צ'אנס לכל אחד, בכל קצב, בלי תנאים מוקדמים – הוא שמאפשר את היחד.
כי מה יקרה אם נוותר על כל ההגדרות והסייגים? מה אם נגיד פשוט: "אני רוצה לחוש יחד"? או אז, יתחילו לקרות ניסים. אהבה וחיבור יגיעו מכל פינה, ובעיקר מהפינות הבלתי צפויות ביותר. אל תאמינו לי: תנסו את זה לבד בבית.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לא לכולנו קל באותה מידה לבסס תחושת יחד. לפי נומרולוגיה קבלית, לכל אחד מהמספרים יש יכולות אחרות בתחום הזה. לאנשי 1 ואנשי 7 האינדיבידואליסטיים, יש לא פעם תחושת בדידות פנימית מובהקת, לא משנה כמה אנשים יקיפו אותם, וקל להם יותר לסגת פנימה מאשר לקפוץ לקשר. אנשי 3 ו-5 מתנהלים בעולם עם שפע כריזמה וקסם אישי עד שנראה כאילו הם אלופי החיבור – אבל לעיתים מאחורי המעורבות מסתתר פחד מבדידות. אנשי 2 ואנשי 4 נוטים להרשות לעצמם לחוש מחוברים לקבוצה קטנה וקרובה, יחסית, בעוד לאנשי 6 קל להרגיש וליצור תחושת משפחה חמה וקרובה בכל קבוצה וקהילה שאליה הם משתייכים. אנשי 9 מרגישים חלק מקבוצות גדולות כל עוד קיימת מטרה משותפת (לכן קל למצוא אותם מחוברים לקבוצות פוליטיות או קבוצות אקטיביסטיות אחרות), וקל להם להרגיש חיבור מיידי לכל נזקק ונצרך. מצד שני, קשה להם יותר ליצור אינטימיות ממשית במצבי "אחד על אחד". לאנשי 8, שידם בכל ונדמה שהם נמצאים בכל מקום, מפריעה לתחושת החיבור השאלה המתמדת: "מה המקום שלי פה?" וגם "מה ייצא לי מזה"? ומכיוון שכולנו ערבוב של מספרים שונים, בכולנו עולים קולות מעורבים: יחד ולבד, גבולות ופתיחות, משפחתיות ונסיגה. איך יודעים מה הקושי הספציפי שלנו ביצירת יחד, ואיך מתגברים עליו כדי לפתוח את הלב לקשר? ייעוץ נומרולוגי יכול להצביע על המנעולים, ולהציע מפתח.

ולסיום, רגע של היסטוריה (הייתכן שכבר יוצרי "ילדים בעולם" ידעו על מה אכתוב את הפוסט הזה? תמהני). כי אחרי הכל, מה יש לנו לעשות פה בעולם – רק להתקרב…