דברים שאת לא יודעת על עצמך עד שאת נהיית אמא (עוד רשימה חלקית)

–  שאת מאלה שבעשר בלילה כבר לא רואות בעיניים.
– שאת יודעת להתווכח ואפילו לריב. ולעמוד על שלך. כל מה שצריך זה שהילד שלך יצטרך גיבוי ממך.
– שאת לא נגעלת מכינים.
– שאת זוכרת בעל פה שירי ערש ששרו לך לפני אלפי שנים.
– שגם כשאין לך דקה לאכול, את לא מצליחה להוריד במשקל.
– שאם לילד שלך יש דמעות בעיניים, את פתאום כן יודעת לפתור בעיות מילוליות בחשבון.
– שאת מסוגלת לאכול בלי להניד עפעף שאריות של שניצל תירס קר.
– שתוצאות של מבחנים דווקא כן חשובות לך.
– שאת יכולה לנסוע באוטו מלא שקיות חטיפים ושאריות מגבונים.
– שהמספר שהכי מלחיץ אותך לראות על צג הטלפון הוא המספר של בית הספר באמצע היום.
– שאת מסוגלת להתחפף לחלוטין מבגדים על הרצפה.
– שאת מסוגלת לבכות בהצגת סיום של כיתה ג'.
– שדי קשה לך לראות דברים שנעשים בדרך שלא נראית לך נכונה. בין אם מדובר בשריכת נעליים, תליית כביסה או פתרון בעיות של הילד שלך עם הילד של השכן.
– שנורא קשה לך להרפות כשדברים נעשים בדרך שלא נראית לך נכונה. מה שגורם לך לפתוח שרוכים שנקשרו, לתלות מחדש כביסה תלויה ולפתוח מחדש עניינים שהילד כבר סגר.

***
מאז שאני אמא אני מנסה לעצור את הסוסים שלי.
זאת אומרת, בכל רגע שהם לא חומקים לי תחת המושכות.
אני מנסה לא לפתור לילדים שלי את העניינים. אני מנסה להיות הצופה האובייקטיבית מהצד. הזקנה החכמה שמחכה שהם יראו לבד שזה לא עובד להם. אני יודעת שאם אני אשתוק מספיק זמן, הם יבואו בסוף להתייעץ איתי.
רק אלוהים, זה כל כך קשה, לעצור סוסים דוהרים.
זה כל כך קשה, התחושה הזאת שאני יודעת שהצדק איתי. שאני יודעת שהם עושים טעות. שאני יודעת שיש לי את התשובות הנכונות, ובא לי לצעוק להם, הי, ילד, הושט היד וגע בן! והילדים? הם באים, ונוגעים, לפעמים אפילו לוקחים ממני, אבל באי-חשק. שהרי אלה התשובות שלי, לא שלהם.

עם האוכל הולך התיאבון

בעודי כותבת את הדברים, והנה הגיע צעיר הבנים והזכיר לי שהגיע הזמן להרפות.
קצת רקע: צעיר הבנים אוכל פחות מדי. ממש פחות מדי. יש לנו על זה אפילו אישור מדיאטנית, להוכיח שזה לא רק עניין של "פרס הסרט האפל על שם מור אסאל" המוקנה לדאגניות כרוניות. ומשום כך, קיבלנו מהדיאטנית תכנית תזונה מסודרת, שאחד מעיקריה הוא אחריות אישית של הילד לאכול יותר – או כמו שאני פירשתי את זה – "אחריות אישית שלי שהילד ייקח אחריות אישית לאכול יותר".
בימים הראשונים הוא באמת לקח אחריות. בהתלהבות, למרות שלא פשוט לו. רק שאז, ככל שנמאס לו (כל מי שעשתה דיאטה יכולה להבין למה), הוא נסוג, וככל שהוא נסוג – אני דחפתי.
לא בכוח, יש לומר. לא אמרתי לו שהוא צריך לאכול יותר. רק רמזתי. במבטים. בפרצופים חמוצים. בספירה של כפות האורז בצלחת שלו.
עשיתי את כל מה שנשבעתי לא לעשות. ולאט לאט, התכנית האישית של הילד נהייתה תכנית אישית שלי.
וככל שאני הגברתי אחריות, כך הילד הקטין את שלו. ככל שהייתי נחושה יותר להזכיר לו, כך הוא היה נחוש יותר לשכוח. ככל שדחקתי בו לאכול יותר, כך פחת התיאבון שלו. עד שהיום, כשהוא אמר פתאום שהוא שונא לאכול, קלטתי שאני חייבת להרפות. חייבת, כדי לאפשר לו לקחת את המושכות בידיים שלו.

חרדת הוואקום

כי אני יודעת מזמן שככה זה עובד. יודעת ממערכות יחסים נוספות בחיי. ככל שאני לוקחת אחריות על משהו, כך השותף שלי יכול להרשות לעצמו לקחת פחות. ככל שאיכפת לי יותר, כך איכפת לו פחות. שהרי בשביל מה לו לטרוח, אם ממילא אני טורחת בשביל שניים? בשביל מה לדאוג, אם אני דואגת כל כך ברוחב לב? בשביל מה להתערב בניהול הבית / הפרוייקט / האוכל, אם אני עושה את זה כל כך ביסודיות?
(וכמובן שזה עובד כך להיפך: ככל שאני רואה שהשותף שלי למשימה מסוימת יותר אחראי, יותר דואג, יותר סוגר עניינים – כך אני יכולה להצטנף בפינתי המוגנת. להשאיר לדייג את הגינה, לשותפתי ע' את העיסוק בחשבונות התמלוגים על הספר שלנו, להורים אחרים את ההצטרפות לוועד. אני? אני כבר אכתוב את הברכה.)
ואני יודעת את כל זה, ובכל זאת מתערבת, ודוחפת, ולוחצת, מתוך הפחד שהדברים לא יקרו כמו שאני חושבת שנכון שהם יקרו. מתוך הפחד שאם אני לא אעשה, אף אחד לא יעשה. יהיה וואקום. ואז, אבוי, מה יהיה אז?

כשאני הופכת לבוסית

רק שכשאני נכנעת לפחד הוואקום, אני לא עושה שום גדילה. שום התפתחות. ויותר מזה: אני לא מאפשרת למי שלצידי להתפתח ולגדול.
אני רק ממשיכה לעשות את מה שאני טובה בו, בלי לתת לאחרים להתנסות להיות טובים בזה, בלי לתת לעצמי זמן להתנסות במשהו שלא עשיתי קודם (שהרי אני כל כך עמוסה!) אני נהיית מרירה וקורבנית, כי הכל עלי.
ככל שאני לוקחת אחריות על פתרון הבעיות של הילדים שלי, ככה אני מאפשרת להם פחות התנסות בפתרון בעיות בעצמם. פחות מאפשרת להם לקחת אחריות.
אני נהיית המנהלת שלהם, ואף אחד לא אוהב שמנהלים אותו.
במקום להיות היועצת החכמה, אני הבוסית המטרידה. במקרה הטוב הם מתקוממים מולי. במקרה הרע הם נהיים ראש קטן.

הזדמנות לגדל ולגדול

ואני לא רוצה להיות בוסית מטרידה. אני רוצה להיות אמא. ובת זוג. וחברה. ויועצת. אני רוצה לתת מקום לאחרים. ליוזמות שלהם, לאחריות שלהם. אני רוצה לגדל ולגדול, לא לפקד ולהקטין.
אני רוצה לקחת צעד אחורה, מתוך ידיעה שיכול להיות שהדרך שלי היא בכלל לא הדרך הנכונה. או שהיא כן, אבל יש עוד דרכים נכונות.
אני רוצה לתת לילדים שלי, לאנשים שסביבי, הזדמנות להתנסות בוואקום וללמוד ממנו משהו. אני רוצה להעז ולתת לעצמי הזדמנות להתנסות בוואקום וללמוד ממנו משהו. לראות מה קורה אז. אני רוצה לתת גם לאנשים שסביבי לעשות את הטעויות שהם זכאים להם, כמו שאני זכאית לעשות את הטעויות שלי. אני רוצה לעצור את הסוסים, ולהעביר את המושכות.
כי יש עוד שלושה דברים שאת לא יודעת על עצמך עד שאת הופכת לאמא:
1.    לא הכל תלוי בך.
2.    את לא יכולה לפתור הכל לילדים שלך.
3.    אז מה.

•    ואם גם אתם מרגישים שיש תחום שבו אתם לא מוכנים לעזוב את המושכות למרות שהסוסים הדוהרים כל כך מעייפים אתכם, אתם מוזמנים לקבוע איתי פגישת ייעוץ. נבדוק מה המספרים שלכם אומרים על זה, נשלוף קצת פחדים ונכניס קצת אמונות חדשות בעזרת תטא הילינג. ותהיה הקלה. לכולם.

ולסיום, שיר. טוב במיוחד לשיכוך חרדות אימהות. לקחת פעמיים ביום, עם תה צמחים.