די לאשמה

איך נפטרים מהאשמה, ומחליפים אותה באחריות?

זה התחיל במפגש בנות על חוף הים. באוקטובר הים הכי יפה, והכי ריק. ואנחנו ישבנו שם, לחגוג יום הולדת של אחת ולקבל את פניה של שנה חדשה לכולנו.
ואחת מאיתנו הביאה דפים ועיפרון כדי שנכתוב את מה היינו רוצות לשחרר בשנה הזו, על מה היינו רוצות לעשות "תשליך", ועוד אחת אמרה מייד שהיא הייתה רוצה לשחרר את האשמה. שנמאס לה כבר לשאת את המשא הזה, ושהיא מנסה בימים האחרונים לברר מה ההיפך מאשמה ("ההיפך מאשמה זה "המשא", חייכה עוד אחת מאיתנו).
אז עליתי לתטא, וביקשתי לברר מה זו אשמה, ומה ההיפך ממנה. ביקשתי לברר את פשר הרגש הזה, שמעיק עלי כבר כל כך הרבה שנים.
***
(בסרט כלשהו שראיתי מזמן, אמרו שבכל פעם ששני אנשים נתקלים זה בזה בטעות, יש אחד שאומר "אויש, סליחה", ואחד שאומר "הי, תסתכלי לאן את הולכת!". אני, אם זה לא היה ברור עד כה, שייכת לחבר'ה של ה"אויש, סליחה". אני תמיד אשמה. לא משנה מה. שלא למרבה ההפתעה, התחתנתי עם מישהו שלעולם אינו אשם. ביחד אנחנו ממש מאוזנים).

מה זו אשמה?

"אז מה זו אשמה?" שאלתי, וביקשתי לדעת את הגדרת הבורא ("הגדרת בורא" בתטא הילינג היא כמו קובץ מידע שמורידים מהספרייה המקוונת הקוסמית, ומסביר למה בדיוק התכוון המשורר – כלומר, הבורא – כשהוא ברא את המושג הזה).
והתשובה הראשונה שעלתה לי היא שאשמה היא פשוט קלקול. כשמשהו מתקלקל בהגדרות הפנימיות, מופיעה אשמה.
"אבל רגע", הקשיתי. "קלקול של מה? ומה זה ההיפך מאשמה, אם כבר אנחנו מדברים, במטותא?"
והתשובה הופיעה מיד: ההיפך מאשמה זו אחריות, ואשמה היא עיוות, קלקול של מושג האחריות.

מה זו אחריות?

וכשביקשתי להבין יותר, זה מה שהוסבר לי:
אחריות היא ההבנה שלכל דבר שאנחנו עושים, אומרים או אפילו חושבים, יש השלכות. ככה זה בעולם: לכל דבר יש גורם ויש תוצאה.
נטילת אחריות היא המוכנות לפעול בכל זאת, וליטול על עצמנו את מחיר הפעולה שלנו. לדעת שאם נדבר סרה, בסוף נפגע במישהו. שאם נשתה או נעשן, הגוף שלנו ייפגע. שאם לא קידמנו משהו שחשוב לנו, הוא לא יקרה לבד.
אחריות יוצאת מתוך הנחה שאנחנו עושים תמיד כמיטב יכולתנו, גם אם מיטב יכולתנו לא משהו. לפחות לא באופן עקבי.

ההבדל בין אשמה לאחריות

כשאנחנו לוקחים אחריות על פעולה / מחשבה / אמירה שאיננו גאים בה במיוחד, אנחנו אומרים לעצמנו: "פעלתי בניגוד למטרות או לערכים שלי. כיצד אוכל לתקן זאת?"
לעומת זאת, כשאנחנו מרגישים אשמים על פעולה / מחשבה / אמירה שאיננו גאים בה במיוחד, אנחנו אומרים לעצמנו: "אני לא בסדר. אני אבודה. אין שום דרך לתקן זאת".
וכך, ההבדלים העיקריים בין אשמה לאחריות הם הכיוון והמיקוד: בעוד שאחריות בוחנת את העבר אבל מכוונת לעתיד ומתמקדת בתיקון – האשמה נתקעת בעבר ומתמקדת בקלקול.
וכשאנחנו מתמקדים בקלקול, אין לנו דרך לצאת משם. אנחנו רק מבוססים בתוך הבוץ הסמיך של האשמה, מרחמים על עצמנו וכועסים על עצמנו בו זמנית. טובעים בתוך רגשות שליליים, שוכחים שאנחנו לא מושלמים, לא תמיד יכולים, לא תמיד רואים את הדרך. ואם כבר, מזמנים לחיינו את אלה שיבטאו את הקול השלילי המנקר בתוכנו. אלה שיפנו אלינו אצבע מאשימה.
וכשזה קורה, מתרוקנים מאיתנו הכוחות. כשאנחנו מאמינים שאנחנו אבודים, אין לנו כוח לשנות. אנחנו ממשיכים לעשות את מה שלא טוב לנו ולאחרים, וממשיכים להרגיש אשמה, וחוזר חלילה.

כוחה של הסליחה

"אז איך יוצאים מזה", שאלתי, ונעניתי: הדרך היחידה לצאת מהביצה של האשמה היא לחזור אל הקרקע המוצקה, היבשה, של האחריות.
והאחריות דורשת קודם כל סליחה עצמית.
קודם כל, היא דורשת מאיתנו להבחין בין מה ששלנו לבין מה שלא שלנו. האחריות שלנו היא רק על מה שאנחנו עושים, חושבים ואמרים, ולא על מה שאחרים (אפילו הקרובים אלינו ביותר) עושים עם זה. האחריות לנו היא לא על כך שמישהו נפגע – היא על כך שפעלנו בצורה פוגענית (הבדל דק, אבל חשוב מאד).
שנית, היא דורשת מאיתנו להזכיר לעצמנו שעשינו רק מה שיכולנו באותו רגע, אבל יש מצב שעכשיו אנחנו יכולים יותר (אחרת לא היינו רואים מה עשינו לא נכון, איפה החטאנו את המטרה).
היא דורשת מאיתנו לזכור שגם אם לא היינו בסדר, אנחנו לא אבודים. תמיד יש אפשרות לתיקון. תמיד יש אפשרות לשיפור.
והיא מזכירה לנו, שאי אפשר לתקן בעבר. העבר כבר איננו. אבל העתיד עוד פתוח בשבילנו, לעשות אחרת ממה שעשינו, ולקבל תוצאות אחרות.
***
ואז ביקשתי לשחרר ממני את האשמה, ולהוריד במקומה אחריות. ויכולתי לראות איך האור הרך שעל החוף חודר פנימה ומתקן את העיוות. מחזיר את המערכת לפעול כראוי. מזכיר לי: את אחראית. תמיד. אבל את לעולם לא אשמה.

גמר חתימה טובה.

נ.ב. 1. ואם אתם רוצים לשחרר את האשמה ולהחליף אותה באחריות, מוזמנים לטיפול תטא הילינג. כי די למשא.

נ.ב. 2: עד שישקוט הים, עד שינוסו הצללים.