האם עונשים עובדים?

תרגיל בחשיבה – או: פוסט חינוכי בתכלית

בואו נעשה תרגיל מחשבתי.
נגיד שנסעתם בדרך לעבודה, ובהיסח הדעת מצאתם את עצמכם מסמסים תוך כדי נהיגה. פתאום, משומקום, צץ שוטר ומסמן לכם לעצור בצד. טראח! קנס של כמה אלפי שקלים להתחלת היום.
ועכשיו לחלק המעניין: התבוננו רגע בתגובה הרגשית שלכם לאירוע. האם הרגשתם אסירי תודה לשוטר, שלימד אתכם שיעור חשוב, או שממש כעסתם עליו באותו רגע? מי הרגשתם שאשם בנזק שנפל עליכם – אתם, או המדינה המעצבנת ששולחת שוטרים מעצבנים לחפש אתכם על שטויות, במקום לטפל בבעיות חשובות יותר?
וחשוב יותר: האם החלטתם בזה הרגע לעולם לא לסמס יותר, או שהחלטתם שעליכם להיזהר לא להיתפס יותר על ידי שוטרים?
***
ועכשיו, בואו ניקח אירוע שונה: אתם נוסעים בדרך לעבודה, ובהיסח הדעת מסמסים. מכיוון שהעיניים שלכם נעוצות בטלפון, בלי לשים לב אתם נתקעים בצד הדרך בתמרור. טראח! נזק לחלק הקדמי של האוטו בהיקף של כמה אלפי שקלים. אוף!
ועכשיו נחזור שוב לחלק המעניין: התבוננו בתגובה הרגשית שלכם לאירוע. האם תכעסו על מישהו, זולת על עצמכם? האם תרגישו קורבן של מישהו, או שתיקחו על עצמכם את האחריות?
וחשוב יותר: האם החלטתם בזה הרגע לעולם לא לסמס יותר, או שהחלטתם שעליכם להיזהר לא להיתקע בתמרורים?
***
אם אתם כמו רוב האנשים, סביר להניח שבמקרה הראשון תכעסו על השוטרים, ובמקרה השני, על עצמכם.
יותר מזה: רוב הסיכויים שבמקרה הראשון הלקח שלכם יהיה "נסו לא לסמס בקרבת שוטרים", ובמקרה השני – "עדיף לא לסמס".
במילים אחרות, הקנס מלמד הרבה פחות מהנזק לפגוש – למרות שבשניהם מדובר פחות או יותר על אותו נזק כספי.

למה זה ככה?

כי במקרה הראשון חטפנו עונש. במקרה השני – קרתה לנו המציאות.
וכשאנחנו חוטפים עונש, אנחנו בדרך כלל לא לומדים לקח. אנחנו בעיקר לומדים לכעוס על מי שמעניש אותנו. מה עוד אנחנו לומדים? להשתדל לא להיתפס על ידי הסמכות המענישה. הלמידה הזו גורמת לנו להרגיש חלשים וחסרי אונים מול הסמכות שבחוץ.
לעומת זאת, כשהמציאות מטיחה את עצמה בפנינו, אנחנו לומדים משהו: אנחנו לומדים שלפעולות שלנו יש תוצאות. וכשאנחנו לומדים את זה, גם אם באותו רגע אנחנו כועסים על עצמנו, אנחנו מבינים שזה תלוי בנו. אנחנו יכולים לנהוג כך או אחרת, ובהתאם – לקבוע את גורלנו. אנחנו מרגישים חזקים!

ומה לגבי הילדים?

טוב, נו, לגבינו זה ברור. אבל מה לגבי הילדים שלנו? איך אנחנו מחנכים אותם? משום מה, איתם אנחנו עובדים בשיטת העונשים. כשהילד נוהג לא כראוי אנחנו נוקטים סנקציות – כדי שהוא ילמד! כדי שהיא תבין! כדי שיהיה לה ברור שאיתי לא משחקים!
הבעיה היא, שאם מה שביקשנו זה ללמד את הילד לנהוג אחרת, העונש מפספס את המטרה. אף אחד לא לומד כשכועסים עליו ומענישים אותו. כשמענישים אותנו אנחנו בעיקר אוטמים את עצמנו (ראיתם פעם ילד שמקבל עונש? דמיינו את העמידה שלו: המבט המורכן. האגרופים הקפוצים. הכתפיים המכווצות. כל כולו משדר: "לא רוצה להקשיב לכם").
עונשים מלמדים את הילדים שלנו שהם ילדים רעים. וזה פספוס גדול, גם מפני שהיינו רוצים שהם יחשבו על עצמם כעל טובים ואהובים, וגם מפני שמי שמאמין שהוא "ילד רע", ממשיך לעשות דברים רעים.

אז מה כן לעשות?

אז איך כן למנוע מהילד לעשות דברים לא ראויים? בלי ענישה בכלל בכלל?
הכלי המרכזי בעיני הוא לשאול: מה הייתי רוצה ללמד אותו פה? איזה ערך? איזו תכונה? איזו התנהגות?
במילים אחרות – לעבור מ"מה שאני רוצה שהוא לא יעשה" ל"מה אני רוצה שהוא יבין".
וכשאני ממוקדת על השאלה החדשה הזו, לשאול: או.קיי, ואיך אלמד את זה באופן הברור ביותר, שהכי מתאים לילד? מהי צורת הלמידה שהכי מתאימה לילד שלי? איך הוא יבין את זה בצורה הכי בהירה וברורה?
כשאנחנו באים מנקודת מבט כזו, הילד לא מגלה התנגדות: הוא לומד.
כי הוא מבין שהלמידה היא לטובתו.
ועל זה היה אומר המורה שלי למתמטיקה: מ.ש.ל.

נ.ב. ויש עוד המון כלים. ואת כולם אתן בהרצאה ביום שני, 13.2.17, בשעה 20:30 במתנ"ס סביונים במעלות – "לגדל ילדים בלי עונשים". מוזמנים מאד.

נ.ב. 2: ברור שכל זה תקף גם לגבי בני זוג, נכון? (כלומר, העיקרון של הפוסט שעונשים לא עובדים. לא ההרצאה).

נ.ב. 2: Love is kind