אני פה איתך – שיעור מס' 3

הורות כקורס התפתחות אישית, שיעור #3: לשים את האגו בצד

כשאנחנו הורים, חשוב לנו לעשות את הדבר הנכון.
אנחנו פוחדים מלטעות. חוששים להזיק.
דואגים שכל סטייה מ"הדבר הנכון", יהיה מה שיהיה, תגרום לנזק בלתי הפיך.
וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בלהיות צודקים:
להיות צודקים כשאנחנו מנתקים את הילד מהמסך.
להיות צודקים כשאנחנו מסבירים לו שהוא כן צריך לעשות חמש יחידות מתמטיקה.
להיות צודקים כשאנחנו שולחים אותו למקלחת, או מרשים לו רק ממתק אחד, או כשאנחנו כועסים עליו שהציק לאחותו הקטנה.
הבעיה היחידה היא שמהמקום בו אנחנו צודקים –
לא רק פרחים לא צומחים.
גם יחסים לא צומחים שם.
***
כי במקום בו אנחנו צודקים, יש אני, הצודק, ואתה, הטועה –
אבל אין אנחנו.
במקום בו אנחנו צודקים, יש בינינו חומה: אני הוא זה שקובע, ואתה הוא זה שאמור לציית.
ואין ביחד.
במקום שבו אנחנו צודקים, אנחנו עסוקים בערכים שלנו, במחשבות שלנו, ברגשות שלנו – ולא באלה של הילד.
בקיצור – במקום שבו אנחנו צודקים, האגו שלנו תופס פיקוד.
***
כי האגו הוא הקול הקטן שצועק: "אני! אני! אני! המחשבות שלי! הדעות שלי! הצרכים שלי! הרגשות שלי! הזמן שלי! זה מה שהכי חשוב כאן, הבנתם? הצדק איתי! הוא שלי!"
והקול הזה תמיד יבדיל אותנו מאחרים.
זה ההיגיון הפשוט: כל עוד הפוקוס שלנו הוא על ה"אני", לא נוכל להרגיש "אנחנו".
***
כל התורות הרוחניות מבקשות מאיתנו להניח את האגו בצד – כלומר, להסכים עם העובדה שעם כל הכבוד לנו, אנחנו לא היחידים פה שיש להם צרכים. ועם כל הכבוד לצרכים שלנו, הם לא יתמלאו לאורך זמן אם אחרים סביבנו יצטרכו לוותר על הצרכים שלהם.
ישו הציע למאמיניו להגיש את הלחי השנייה. הלל אמר: "ואהבת לרעך כמוך", ושמאי – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". נזירים מכל הכתות ומכל הדתות מתלבשים באופן אחיד כדי למחוק את המפריד ביניהם.
כי מה שהתורות הרוחניות מבינות, זה שבכל פעם שאני עסוקה בעצמי, בצרכים שלי, בדעות שלי, ברגשות שלי – אני מנתקת את עצמי מהאחרים. ובכל פעם שאני מנתקת את עצמי מהאחרים, אני מרגישה אומללה. השקע שממנו הסוללה הרגשית שלנו נטענת הוא השייכות – והאגו הוא המפסק שמנתק אותנו ממנה.
***
אבל הורות היא קורס התפתחות אישית כל כך מופלא, מכיוון שהיא מאפשרת לנו לחוות מה קורה כשאנחנו כן מוכנים להניח את האגו בצד.
כשאנחנו נושמים עמוק,
ומפסיקים להתעסק בכמה אנחנו צודקים ויודעים ומבינים,
ובמקום להתמקד רק בעצמנו –
אנחנו מתמקדים גם בילד.
במקום לדעת יותר טוב, אנחנו מקשיבים.
אנחנו שואלים את עצמנו מה הילד מרגיש עכשיו. איך הוא חווה את הסיטואציה. מה יעזור לו לגדול ממנה. מה הוא צריך ללמוד כאן.
במקום לעמוד משני צידיה של בעיה, אנחנו מתמודדים איתה יחד.
אנחנו מבינים שלמרות שאנחנו גדולים ויודעים ובעלי ניסיון – גם הילד מבין דבר או שניים, וודאי שבקשר לעצמו.
אנחנו קולטים שאולי הפתרונות שלו לבעיה יהיו טובים לא פחות מאלה שלנו. סביר להניח שרלבנטיים יותר עבורו.
אנחנו מסכימים להיות יחד איתו, בגובה העיניים, במקום להתנשא מעליו.
***
זה המקום שבו אנחנו שואלים במקום להודיע: "מתי יתאים לך שנשב לאכול?"
זה המקום שבו אנחנו מקשיבים לחוויה שלו משיעורי המתמטיקה, במקום להסביר לו למה כדאי לו להישאר בהם.
זה המקום שבו אנחנו צנועים מספיק, פתוחים מספיק, כדי שהילד ירצה לשתף אותנו ולשאול לדעתנו.
ובמקום הזה, שבו אנחנו מפסיקים להיות צודקים ומתחילים להיות יחד,
במקום הזה שבו אנחנו מתחילים לדבר בשפת ה"אנחנו",
הגבולות נעלמים, כי אין בהם עוד צורך:
הרצון הטוב תופס את מקומם.

בתמונה: ילד ואמא שלו. לא בתמונה: האגו של שנינו, כי הוא ממש בצד.