והפאתטית הזאת היא אני – שיעור מס' 6

הורות כקורס התפתחות אישית, שיעור #6: לפתח שוויון נפש

קודם כל מגיע המבט.
ארוך כזה, מלמעלה למטה.
ואז הנחיריים מתרחבות קצת,
והפה מתעקם בהעוויה קלה אבל מורגשת של בוז.
ואז: "אוי, נו, אמא…"
(והסאבטקסט: "אוי, נו, אמא, איך יכול להיות שאת כל כך סתומה"?!)
מזל טוב וברוכים הבאים לגיל ההתבגרות:
בשנים הקרובות ככה הולכים להסתכל עליכם.
אחרי עשור פלוס-מינוס שבו הילדים שלכם ראו בכם את פסגת השלמות,
מגיע הגירוש מגן עדן.
תחזיקו חזק – כי בשנים הקרובות אתם עומדים להפוך מאליל – לפאתט.
***
וזה נורא מעליב.
נורא.
זה מרגיש כאילו אין גבול לכפיות הטובה.
איך יכול להיות שהילד הזה – שעד לפני רגע העריץ אותנו, מסתכל עלינו ככה.
איך יכול להיות שאתמול הוא רצה לדעת מה דעתנו על כל דבר,
והיום אין שום סיכוי בעולם שנגיד את הדבר הנכון.
הצחוק שלנו חזק מדי. הבדיחות – דביליות מדי. הרכות נצמדת מדי והריחוק קר מדי.
מה שאנחנו אומרים נהיה תמיד מביך מדי,
לא מתאים בכלל,
מטופש להחריד.
ובכן, תכירו: הפאתטית הזאת היא אני.
***
וברגע הזה, אין לנו אלא לגייס לעזרתנו את עיקרון שוויון הנפש הבודהיסטי.
העיקרון שמזכיר לנו שאל לנו להיפגע או להתעצב או לכעוס על שום דבר –
כי תיכף, ממש עוד רגע, הוא יחלוף.
שום דבר בחיים האלה לא יציב. ולכן מוטב לא להיקשר לדבר (למשל – למבט המעריץ של הילד) ולא לנסות להיפטר מדבר (למשל – מהמבטים העוינים של המתבגרת).
הדברים פשוט יבואו ויבשילו בטיימינג שלהם, וייעלמו כשיגיע זמנם להיעלם.
***
וכדי לגייס את שוויון הנפש הזה, אנחנו צריכים לזכור דבר אחד:
המתבגר שלנו מביט עלינו ככה לא מפני שנהיינו ראויים לבוז פתאום.
הוא מסתכל עלינו ככה כי הוא בגיל ההתבגרות עכשיו,
ובגיל ההתבגרות, המשימה ההתפתחותית היא להיפרד מההורים.
ומכיוון שקשה מאד להיפרד מהורים נפלאים ומושלמים, המתבגרים מתחילים "לבנות עלינו תיק": לאסוף הוכחות להיותנו לא מבינים, לא מתאימים, לא חכמים בכלל (תהליך דומה לזה שעושים בני זוג שרוצים ולא מעיזים להיפרד – ומתחילים לבנות בתוך הראש שלהם תיק לבן הזוג).
וככל שהם מצליחים להוכיח שאנחנו לא כאלה נפלאים, ולהרחיק את עצמם מאיתנו, כך קל להם יותר להיפרד – פרידה הכרחית לבניות הזהות העצמאית שלהם.
***
ולכן, חשוב לזכור ברגעים הקשים האלה, שבהם המתבגר מתנהג אלינו בצורה בלתי הוגנת בעליל:
כמו שהגל מגיע, ככה הוא עובר.
אם הצלחנו להישאר שווי נפש (לא מתעלמים, אבל מבינים שזה רק גיל ושזה יחלוף),
ואם הצלחנו לשמור איתו על יחסים טובים,
בשלב מסויים הוא יוציא את הראש מהזרם השוצף של גיל ההתבגרות,
יביט בנו בתימהון מהול בחיבה,
ויראה מולם אנשים לא מושלמים… אבל דווקא די בסדר.
***
ובינתיים, כל שנותר לנו הוא לזכור שההורות היא קורס התפתחות אישית מצוין,
דווקא מפני שאין לנו ברירה אלא להישאר עם המורה.
להישאר שם בלי לקבל מהילד אישורים על היותנו הורים טובים,
או אנשים מגניבים,
בלי לקבל אישורים בכלל.
להיות שם בשביל הילד עם האגו מונח בצד,
ולזכור: גם זה יעבור.