היה או לא היה

כשאנחנו מגלים משהו חדש ומכאיב על מישהו אהוב, כל העבר המשותף נראה לנו פתאום אחרת

לפני שבוע יצא לי להיפגש ולדבר עם מישהי שפעם, לפני די הרבה שנים, הייתה חברה נורא-נורא טובה שלי, ואז חתכה ממני בלי אזהרה, באופן מפתיע ואפילו מכאיב. נפגשנו במקרה לשיחה נעימה עד מאד, דיברנו בכנות, בפתיחות, ובכל זאת מצאתי את עצמי מתקשה להאמין שהחברות שהייתה בינינו אז באמת התקיימה.
ניסיתי להיזכר איך זה היה אז. איך הייתה התחושה של כימיה והבנה וקירבה, ואם היא הייתה אמיתית בכלל, אם היום הדברים כל כך שונים, או שאולי אני רואה היום מה שלא ראיתי אז, ומה שהיה נדמה לי בכלל לא היה באמת. שהרי אם היא הייתה יכולה ככה פתאום להחליט שהיא כבר לא חברה שלי – אחרי שעות על שעות של שיחות נפש ובכי וצחוק וחשיפה ענקית – מה היה שם קודם? הרי לא יכול להיות שיום אחד פשוט נגמר לה ממני וזהו. בטוח שקודם היה שם תהליך סמוי, חבוי מן העין, שסירבתי לראות. או שאולי פשוט לא ראיתי מי היא הייתה באמת.

זה לא אמיתי

שזה פחות או יותר מה שאמרה לי אשה חכמה אחת לא מזמן, אחרי שהתברר לה שבעלה התאהב במישהי אחרת כבר לפני יותר משנה. וראיתי איך הידיעה הופכת לה לא רק את ההווה ואת העתיד, אלא בעיקר את העבר. מה זה אומר בעצם לגבי כל מה שנדמה היה לה שהיה? האם הכל היה שקר, או רק חלקים ממה שהיה היו שקר? ומה בכל זה היה האמת?
אני חושבת שאנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו בכל פעם שיש לנו קפיצת הבנה. כשתקרית בינינו לבין אחרים מגלה לנו משהו שקודם היה סמוי, או כשמדי פעם אור קולח ומתגלה לנו הנסתר. זה קורה לא רק אחרי בגידה, אלא גם אחרי ריב גדול מכל סוג שהוא, אחרי התפרצויות רגשיות, אחרי חשיפת צד חדש אצל אדם קרוב. כשאנחנו רואים משהו שלא ראינו קודם, האינסטינקט המיידי הוא לבחון לאור זה את העבר. אוקיי, מה זה אומר בעצם? שגם כשאמרת לי שאת אוהבת אותי ומקבלת אותי כמו שאני, בעצם כמסת בלבך ביקורת עלי? שבכל פעם ששכבנו בעצם חשבת עליה? שכשהיה נדמה לי שאנחנו ביחד, כל כך ביחד, בעצם חשבת עלי מחשבות רעות? כשהיינו חברות כל כך טובות, בעצם כבר דיברת עלי עם אחרות?
ההבנה החדשה גורמת לנו לפקפק בעצמנו. ביכולת שלנו לקלוט את המציאות. היא מרסקת לא רק את מי שאנחנו היום, אלא את מי שהיינו. וזה כואב, ומבלבל, ומערער.

פרשנות פוסט מורטם

ובביצה הזו, של שחזור העבר פריים אחר פריים, והסתכלות עליו דרך עיניים אחרות, בפרשנות פוסט-מורטם, אנחנו יכולים לבוסס ימים ואפילו שנים. לכאוב את מה שלא ראינו, להתייסר, לפסול את מי שפתאום ראינו עליו: "עכשיו אני מבינה שאתה לא מי שחשבתי שאתה". להפנות לו עורף. לזלזל במה שהיה בינינו, שהרי הכל היה שקר וכזב.
רק מה שאנחנו מפספסים בהתבוססות הזו, אלה שני דברים חשובים. ראשית, שמה שהיה באמת היה. עובדה. עם המציאות אין מה להתווכח. וכן, היו שם עוד דברים שלא ראינו: יכול להיות שהייתה גם שנאה לצד האהבה, עלבון לצד החיבה, נחיתות לצד הפרגון. יכול להיות שהיו מחשבות שהתרחקו לצד המילים או המגע שייצר קירבה. ובכל זאת. מה שהיה היה, עד שהפסיק להיות. עד שנוצר הפירוד, גבר היחד. גברה האהבה. גבר הרצון לשמר את מה שיש על הרצון להתנסות בחדש. ובמה שהיה יש תוקף אמיתי, מעצם העובדה שהתרחש במציאות.

תמונה, חצי תמונה

ושנית, מה שאנחנו לא לוקחים בחשבון הוא שבכל מקרה אנחנו אף פעם לא באמת רואים את כל התמונה. אנחנו תמיד רואים רק חלק, כי אלה היכולות שלנו – והחלק שאנחנו רואים עכשיו, בדיעבד, מוטה על ידי פרשנות חלקית לא פחות מהחלק שראינו אז.
כי מה שקובע (תמיד!) מה נראה ומה לא הן הנחות היסוד שלנו. הן אלו שקובעות מאיזה סימנים נתעלם. על מה נשים ספוטים מבהיקים. מה נפרש בצורה מסוימת, ומה בצורה אחרת. אם הנחת היסוד שלנו היא שהאדם שמולנו אוהב אותנו ומקבל אותנו כמו שאנחנו ומוקיר את הזמן איתנו כמו שאנחנו מוקירים את הזמן איתו, הרי שיהיו דברים שנתעלם מהם באלגנטיות, או שנפרש אותם בצורה מסוימת ("הוא לא רוצה לצאת כי הוא עייף עכשיו"). ואם הנחת היסוד שלנו היא שהאדם שמולנו לא היה שלם עם קיומנו בחייו, הרי שנמקד דווקא באותם סימנים את מירב תשומת הלב ("בטח שהוא לא רצה אז לצאת. בעצם הוא כבר לא בעניין".) והקטע הוא, שלשתי הפרשנויות יש תוקף שווה. שתיהן אפשריות, ושתיהן משפיעות עלינו כאילו היו המציאות האפשרית היחידה, ברגע שאנחנו מסתכלים על המציאות דרך המשקפיים שלהן.

מה שהיה היה

המציאות מורכבת. עתירת פרטים. היא כמו קלידוסקופ שמתערבב כל הזמן, או נכון יותר – כמו קלפי רורשאך שמשמעותם תלויה בעיני המתבונן.
ובדיוק בגלל זה, מה שהיה הוא מה שחשתי באותו זמן שהיה. ובכלל לא משנה אם זה שלצידי ראה את הדברים כמו שאני ראיתי באותו זמן, או לא (בתקופה האחרונה אני נדהמת לגלות איך האנשים סביבי מפרשים את אותה מציאות באופנים שונים עד כדי סחרור הדעת).
מה שהיה באמת היה. כל זמן שהיינו יחד, היה שם יחד, עד הרגע שבו לא הרגשתי יותר יחד. כל זמן שהרגשתי אהבה הייתה שם אהבה, עד הרגע שבו לא הרגשתי יותר אהבה. כל זמן שהרגשתי שהייתה שם קבלה, הרי שהייתה שם קבלה. וברגע שלא הייתה שם בתחושה שלי, היא נעלמה מחיי. כל זמן שהרגשתי שזה האדם שמולי, זה מי שהוא היה – באמת.
וגם אם היו בו עוד דברים, זה לא משנה. גם בי היו אז עוד דברים, ואני זוכרת אותם פחות, כי לא הם אלה שצבעו את החוויה. מה שמשנה הוא הגדילה, השמחה והאהבה שחוויתי לצידו, והם אלה שהביאו אותי להתבוננות שאני יכולה לעשות היום.
להסתכל על ה"אז" בעיניים של "היום" זה לא רלבנטי. לא קשור. לא שייך. זה כמו לבקש ממבוגר לשפוט את חוויותיו של הילד שהוא היה. את העבר, כך אני מחליטה, עלי להשאיר שלם, על עלבונותיו, שמחותיו והאהבה שבו. ורק אז, אני יכולה להיות מרוכזת לגמרי בעכשיו, ובמה שהוא יכול להביא לקשר בינינו – משהו שונה, חדש, אבל אמיתי לגמרי.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אנשים חושבים לעיתים שהמספרים בנומרולוגיה מתארים טיפוסים שונים (או כמו שצעיר הבנים אומר כשאני מזכירה לו שלא חייבים להתחרות על כל דבר: "מה את רוצה, אני מספר שמונה ומספר אחת". יקומו המלפפונים ויכו וכו'). זה לא מדויק: נכון יותר לחשוב על המספרים כעל נקודות מבט שונות, פריזמות להסתכלות על העולם.
וכמו בתחומים אחרים, גם בהסתכלות על העבר, ועוד יותר, ביכולת להרפות ממנו, יש הבדלים גדולים בין נקודות המבט. נקודת המבט המדעית-תיאורטית של ה-1 דורשת ללמוד את העבר, ואז להסיק ממנו מסקנות לעתיד. נקודת המבט של ה-2 הרגשי מסרבת להרפות מן העבר עד שלא תיפתר בעיית היחסים לעומקה. אם הייתה שם פגיעה רגשית, אולי גם זה לא יעזור, והעבר לא ישתחרר לעולם. לעומתן, ה-3 מאמין שצריך לזרום. למה להתעקש על העבר כשיש כל כך הרבה עתיד לפניו? עם נקודת המבט הזו, ה-8 מסכים לחלוטין. מה שמשנה לגביו הוא לא מה היה, אלא מה צריך להיעשות כדי להגיע למטרה הבאה.
וגם את זה צריך לזכור כשאנחנו באים להסתכל על העבר המשותף שלנו: אנחנו לא רק רואים אותו אחרת. לדעת אהובינו לפעמים אנחנו לא רואים אותו בכלל, ולפעמים אנחנו רואים אותו יותר מדי. (איך יודעים מה ההבדלים בין ראיית העולם שלנו ושל אהובינו? באים לייעוץ נומרולוגי אישי או זוגי).

וגם בגלל זה אולי חשוב פחות לעסוק במה היה, איך ראית, מה באמת היה שם – ויותר במה שאנחנו חווים ומרגישים ברגע זה. ברוך השם, ברגע הזה יש מספיק שונות כדי לגרום לנו להתווכח עד סוף ימינו.

ולסיום, שיר. ללא מילים