המגדיר הביתי לחרדת נטישה

פוסט ובו ידובר: על עניבות חנק דמיוניות, על מה שהן עושות לקשרים, ועל נומרולוגיה קבלית

לאחרונה ניסיתי ליצור קשר עם חבר, שביני לבינו רבצה בעיה לא מדוברת. שלחתי לו מייל. הוא לא ענה לי. חיכיתי כמה ימים, ושלחתי סמס. הוא לא חזר גם לזה. הגבתי לכך באופן הכי בוגר, ענייני ושקול שניתן להעלות על הדעת: הבנתי מייד שאין לחברות שבינינו כל חשיבות בעיניו. כלומר: הבנתי שאין לי כל חשיבות בעיניו. כלומר: הבנתי שאין לי כל חשיבות באופן כללי. כתוצאה מהתהליך המחשבתי המבריק הזה, שכולו לוגיקה ויכולת היסק, מייד רציתי למות.
נעים מאד: קוראים לי מור, ויש לי חרדת נטישה. עם השנים למדתי להסתיר אותה טוב-טוב (או ככה לפחות נדמה לי. פעם-פעמיים כבר אמרו לי שהיא מציצה לי מתחת למעיל). מה שכן, בזכותה למדתי לזהות כמו הייתי רנטגן (או הרב רנטגן) את בני מיני. מכיוון שהתכנסנו כאן, מוכנים לדיון מעמיק (ומכיוון שהזמן שלי ממילא לא שווה כלום. ככה זה כשאין לך שום ערך בעיני החברים הדמיוניים שלך), קבלו בבקשה את המגדיר לחרדי הנטישה לסוגיהם, למען תזהו אותם ברגע, ותפסיקו לדרוך להם על היבלות.

המגדיר הביתי לחרדת נטישה

חרדי הנטישה אינם זהים לחלוטין. יש ביניהם גלויים וסמויים, בולטים ונחבאים אל הכלים, גברים ונשים. מה שכן, אצל כולם מופיע לפחות אחד מהסימנים הבאים (ובדרך כלל יותר מסימן אחד).
– חרדי הנטישה כל הזמן מבררים מה טמפרטורת הקשר. כן, כל קשר: החל מבן הזוג, דרך הילדים וכלה בגננת שלהם. כמו החזיקו בידם מדחום ענק ודמיוני, הם דוחפים אותו לכל חור מזדמן וחוקרים: חם? חם מספיק? מתקרר? כלומר, תיכף לא יהיה פה כלום?
– לכאורה, חרדי הנטישה אמורים להיות חובבים גדולים של שיחות "יחסינו לאן". אבל האמת היא שרבים מהם לא כאלה: האפשרות שהתשובה תהיה "לשום מקום" פשוט מפחידה אותם מדי. לכן, חרדי נטישה יכולים להיות אלה שלא מוכנים בכלל לדבר על היחסים, ובכל פעם שעולה התייחסות לנושא, מרימים יד בחינניות לשמיים, ומכריזים: "אה, תראה, ציפור!"
– חרדי הנטישה הם אלה שאי אפשר להגיד להם 'לא'. אפילו 'לא' קטנצ'יק כזה, בלתי מזיק. כי מבחינתם כל 'לא' הוא חלק ממשפט גדול יותר, שמתחיל במילה "אני" ונגמר במילים "אוהב אותך". לא פעם, הם נמנעים בכלל מלבקש, בגלל הפחד הגדול מהמילה הקטנה. במקום זה, הם מעניקים ומעניקים, בלי לקחת חזרה.
– חרדי הנטישה הם אלה שמחליפים קשר בקשר עוד בטרם הספיק הראשון להצטנן. לפעמים עוד בטרם הראשון יודע שהוא הצטנן, המסכן. הם אלה ש"אף פעם לא היו לבד". כי אמא'לה.
– חרדי הנטישה הם לא פעם אלה שמוקפים בחברים, מרכז המסיבה, אלה שכולם מכירים ואוהבים. הם אלה שמשקיעים בחברים אנרגיה בלתי נגמרת, לא תמיד פרופורציונלית, כי אם נשקיע בהם – הם בטח לא יעזבו, ואם כן, יש ספייר.
– חרדי הנטישה הם אלה שבכל מה שקשור לקשר, נוטים לחשוב בשחור ולבן. לנו או לצרינו, איתי לגמרי – או לא איתי בכלל. הניואנסים, האפורים הבהירים והכהים, פשוט לא ברורים מספיק, ומשדרים כל הזמן "לא מספיק", "לא בטוח".
– ובדיוק בגלל זה, חרדי הנטישה הם אלה שיסיימו קשרים באבחת סכין, וינטשו אחרים בעצמם – כי הם לא מסוגלים לחיות עם ווליום בינוני, שלא לומר ווליום נמוך. קל להם יותר לחיות עם הוודאות המוכרת, הברורה, המכאיבה – שהם לבד, מאשר עם הספק המנקר והמכאיב: "אתה אוהב אותי עכשיו? ועכשיו? ועכשיו?"
– חרדי הנטישה הם אלה שהקשרים שלהם תמיד מלאים דרמות ומבחנים. כדי להיות בטוחים שמי שאיתם רוצה באמת – אבל באמת – להמשיך איתם במסלול, הם הולכים ויוצרים מכשולים. אם רק בן הזוג או החברה יעברו את המכשול הזה למענם, הרי שאין ספק… כלומר, עד הספק הבא.
– ולהבדיל, חרדי הנטישה הם הגברים האלה, שלא בנויים לקשר, או האנשים שמוכנים להיות בקשר רק עם רמת אינטימיות בינונית ומטה. כי התמסרות – כך לימד אותם העולם – היא עניין מכאיב. אם את מוסרת את כל כולך ומשליכים אותך בבוז (ע"ע אומרים לך 'לא'), הרי שעדיף בפעם הבאה לתת רק חלק. לפחות האגו יישאר שלם.

מה זה בכלל, הדבר הזה?

כמו שהבנתם, לחיות עם חרדת נטישה זה לא פיקניק. למה אנשים בכל זאת מחזיקים בה משל הייתה כתר מלכות, ולא מסוגלים להרפות?
הפסיכולוגיה מדברת על דפוס שנוצר בינקות: כשלא היה בסביבה הורה מכיל, יציב ובעיקר עקבי בנוכחותו, או כשההורה הזה היה רק בסביבה רק לפרקים (הורה מכור, לא יציב רגשית או וורקוהוליק, או סתם הורה בלינה משפחתית בקיבוץ) – התינוק או הפעוט, שהישרדותו תלויה בנוכחות ההורית הקבועה, למד לעשות אחת משתיים: להיצמד – או להתרחק. במילים של הפסיכולוגיה, הוא מפתח דפוס התקשרות חרד, או דפוס התקשרות נמנע. במילים אחרות, או שהוא מנסה לגרום להורה להישאר, או שהוא מנסה לגרום לעצמו להסתדר בלי. כי העקביות והוודאות, כך מתברר, עדיפות מבחינת שלוות הנפש מקבלת אהבה מדי פעם, ללא יכולת לצפות מתי.
בעזרת האסטרטגיות הללו מנסה הפעוט לפתח שליטה במציאות הלא צפויה, ולכן המפחידה עד רמה בלתי נסבלת. שתי האסטרטגיות הללו עומדות בבסיסן של ההתנהגויות שנמנו במגדיר לעיל: מדרמות ומבחנים (היצמדות) ועד חוסר רצון באינטימיות (התרחקות) ולפעמים שתיהן (החלפת קשר בקשר).

הופה, תראו, לאסו

מכיוון שאין לנו שליטה אמיתית על מה שהיה בילדות, ואיננו יכולים לשנות את ההיסטוריה, אני מעדיפה להסתכל על חרדת הנטישה מנקודת המבט של ההווה, ולהציע מטאפורה שתסביר לי ולשכמותי מה בדיוק אנחנו עושים היום.
וזה הולך ככה: אנחנו לוקחים חבל דמיוני. אנחנו מכינים ממנו לולאת לאסו. אנחנו כורכים את הלולאה על צווארנו. אנחנו מהדקים. ואז אנחנו ניגשים לאדם שלצידנו – לרוב בן זוג, אבל לפעמים גם חברה או חבר – מגישים לו את הצד השני של החבל, ושואלים בחן: "אפשר רגע ללפף עליך את זה רגע, כלומר, אה, בעצם, כל החיים?"
מה הפלא שמרגע זה כל תזוזה של המלאך השומר שלנו שיש בה רמז להתרחקות – לעבודה, לתחביבים, או סתם לשירותים – מאיימת עלינו לכלותנו? כשהוא מתרחק בעוד החבל מלופף עליו, אנחנו נחנקים! באמת! ויש לנו רק שתי דרכים לנקוט בהן: להכריח אותו לשוב ולהתקרב, או לנתק בפראות את החבל מכף ידו ולברוח משם. עד האדם הבא שיהיה מוכן להיקשר.

להיפרד מהחבל

הקורא בעל הבינה – והרי כל קוראיו של בלוג זה הם כאלה – מוצא את עצמו תמה: הלא יש גם דרך שלישית, פשוטה יותר, שלא לומר מובנת מאליה: לוותר על החבל.
אבל האופציה הזו אינה נגלית לעיני חרדי הנטישה, ולא במקרה: כאן כבר חוזרות ההתניות הפסיכולוגיות שהזכרנו קודם. מבחינת החרד, קשר אינו דבר בטוח: הוא עניין שברירי ותלוי על בלימה, נוטה להינתק בכל רגע ולהשאיר אותנו לבד. ומה שתלוי על בלימה, יודע כל מי שהיה בצבא, או לפחות בצופים – יש לאבטח. רצוי בקשירה כפולה. גם אם הניסיון מראה שהליפוף החוזר ונשנה מבריח מאיתנו את כל מי שדעתו שפויה (ולפעמים גם מבריח מרוב עומס אותנו בעצמנו), הפחד להישאר לבד, הפחד שלא להיות רצויים, אהובים, מוחזקים – מחזיר אותנו לשוטט כשקצה החבל בידינו, גם במחיר הלולאה על צווארנו.

לפתוח את הקשר

איך יוצאים מהדפוס המטורף, ובעיקר המכאיב כל כך, של הלאסו הדמיוני הכרוך על צווארנו? אני מאמינה שיש רק דרך אחת להתמודד מולו: לשלוף את אמונת היסוד שעומדת בבסיסו – האמונה שבסופו של דבר, אנחנו בודדים. כי אם קשר הוא הדרך היחידה שתציל אותנו מהבדידות, אין פלא שנמצא את עצמנו רודפים אחריו ומפחדים עד מוות, פשוטו כמשמעו, לאבד אותו (ולא משנה עד כמה לקשר הזה יש בכלל משמעות אובייקטיבית בחיינו: חרדי הנטישה מגיבים בצורה לא פרופורציונאלית לכל סימן של התרחקות, כמעט מכל אחד).
אדם שלא מרגיש בודד, לא חושש מהתרחקות. הוא סומך על עצמו שיוכל להסתדר לבד, ומסוגל להרגיש יחד גם מרחוק. הוא לא חייב אותות ומופתים כדי להרגיש אהוב, מחובר ושייך: הוא מרגיש כך ממילא.
האם אדם שלא חווה דפוס התקשרות בטוח בילדותו מסוגל לפתח אותו בבגרותו? אני מאמינה שכן. אבל לשם כך עלינו להיות מוכנים לוותר על אוטומטים ישנים, ולהיות מוכנים לקבל הנחות יסוד חדשות.
למשל – לקבל את הנחת היסוד שכולנו חלק ממערכת תבונית אחת גדולה, ולכן לעולם לא נוכל באמת להיות לבד. למשל, לקבל את הנחת היסוד שנולדנו בצלם – ולכן אהובים מראש. ובעיקר להסכים לקבל אהבה, שייכות וקשר בדרכים חדשות, ולאו דווקא בדרכים שבהן הורגלנו לקבל אותם: להרשות לעצמנו להתנסות במתן אהבה בלי לצפות למחויבות. להרשות לעצמנו להרגיש קשר גם ללא כבילה. להרשות לעצמנו לקבל 'לא' , לכאוב את ה'לא', ואז לברר האם הלא הוא קונקרטי או כללי; האם התשובה הזו הייתה ניתנת גם לאדם אחר (רוב הסיכויים שכן). ובעיקר, להרשות לעצמנו לקבל אהבה מכל העולם, ולא רק ממי שרצינו לקשור אלינו. בלי מבחנים, בלי דרמות, בנינוחות.
כי ברגע שנפסיק להעמיד אחרים במבחנים של קרבה וריחוק, או-אז יגיע הרגע המופלא שבו נפסיק להעמיד את עצמנו במבחני אהבתם של אחרים, ונפסיק לשפוט את עצמנו למוות רגשי בכל פעם שיידמה לנו שקיבלנו במבחן ציון שלילי.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

מניסיוני, אחרי אבחונים רבים שערכתי בשיטת נומרולוגיה קבלית, צירופי מספרים מסוימים שמופיעים בתאריך הלידה של אדם או בצירופי הפסגות והאתגרים שלו, מראים על תחושה עמוקה של בדידות, שאינה מרפה גם בתוך מסגרות תומכות ואוהבות. כאלה הם, למשל, צירופי המספרים 6 ו-1, ולעיתים גם 7 ו-1. כאשר זה המצב, ייתכן שהאדם בא לעולם מתוך כוונה להתמודד עם דפוס של בדידות, וללמוד למצוא בתוכו יכולות של קשר. עם זאת, ניתן להקל משמעותית על תחושת הבדידות אם מגשימים איכויות אחרות של צמד המספרים שמופיע במפה (אבחון נומרולוגי טוב פורש את מגוון האפשרויות, ושואל את הנועץ למה הוא מתחבר יותר).
אולם לעיתים תחושה של בדידות יכולה לצמוח גם כשילד גדל במשפחה מאד שונה ממנו, שאינה מסוגלת להבין ולקבל אותו כמו שהוא, ודורשת ממנו להשתנות. זה יבוא לידי ביטוי בשוני משמעותי בין סט התכונות המולדות (שמגולמות בתאריך הלידה) לבין סט התכונות שמעניק השם (שניתן על ידי בני המשפחה). למשל – ילד יצרי ונוגע שנולד למשפחה מרובעת וקפואה, ילד רגשן ונוטה לכעוס שנולד למשפחה מאופקת, או ילד איטי והססן שנולד למשפחה מהירה ואימפולסיבית.
או אז, צומח אצל הילד "אני מדומה", שמתאים את עצמו לדרישות המשפחה. הילד פועל בהתאם למצופה ממנו, מקפיד תמיד להיות בסדר, אבל בתוך תוכו חושש תמיד מה יקרה אם "יראו לו" את הבפנים, ששונה כל כך מהדימוי החיצוני. השמירה בסוד כמוס על האיכויות שהוא לא למד שלגיטימי לתת להן ביטוי, בונה סביבו עם השנים חומות של הסתרה ובדידות – שהרי איך אפשר לשתף את היקרים לך בתכונות כל-כך שליליות כמו כעס או אימפולסיביות, יצריות או נרפות?
ייעוץ נומרולוגי יכול, במצב כזה, לחבר את הנועץ עם תכונותיו הפנימיות, המולדות, ולומר לו: "זה מי שהיית אמור להיות. זה מי שנועדת להיות. מותר לך לבטא את כל זה, לא לשמור בסוד. להיפך". ואז, באחת, מתפוגגת חומת הבדידות.

ולשירת ההמנון של חרדי הנטישה, כולם מתבקשים לקום. חוץ מ-ר'. הפוסט הזה מוקדש לך באופן אישי