המדריך הרוחני לחופשה משפחתית

יוצאים לחופשה של כל המשפחה? קבלו: שבעה כלים פשוטים ליציאה מרגעי משבר (הייתי, ניסיתי וחזרתי כדי לספר)

טוב, אז חזרתי מחופשה משפחתית (זה משפט מעולה להתחלה של סטנד אפ. נראה לי שכל הקהל יישפך מצחוק על ההתחלה). כי כשזה כייף, זה הכי כייף. אבל כשזה מתחיל לרתוח… ובכן, לטובת הציבור שעומדת לצאת לחופשה עם בעלה וילדיה, קבלו: אוסף הכלים והכללים ליציאה ממצבי פרצוף חמוץ (לשימוש חופשי ליד הבריכה, עובד טוב במיוחד בשילוב עם אלכוהול):

• כלי מס' 1: נא להפסיק לבעוט בקיר
חופשה משפחתית מזמנת אינספור ציפיות בלתי מוגשמות. החל מהמלון שהוא לא בדיוק כמו שחשבת, דרך האוכל / מצב הרוח / מצב הבריאות / מזג האוויר / מזג הבעל שאינם תואמים את ציפיותייך. הפער הזה, בין הציפיה למציאות, יוצר סבל – והסבל הזה נוסף לאי הנוחות שקיימת ממילא. במילים אחרות: לא מספיק שהתנאים לא משהו, אנחנו גם מספרים לעצמנו ללא הרף שזה לא בסדר שזה ככה; שזה היה צריך להיות אחרת; שזה לא פייר. הטרטור האינסופי הזה שרץ לנו במוח מייצר סבל נוסף לכאב שקיים ממילא. כאילו תקעו לנו קיר באמצע הדרך, ובמקום לחשוב איך עוקפים אותו או איך נהנים במקום הנוכחי, אנחנו עומדים ובועטים בקיר עד שהזרת צורחת מכאב.
ברגעים שבהם הכל היה לא כמו שתכננתי ומצאתי את עצמי מתבאסת, הזכרתי לעצמי את הקיר, ולחשתי לעצמי באוזן: "זה המצב כרגע. את מוכנה לא להוסיף עליו עוד כאב, בבקשה?"

• כלי מס' 2: כל אחד מבטא רק את עצמו.
חופשה משפחתית היא קצת כור היתוך. ובתוך החום וחוסר היכולת לתפוס מרחק (אצלנו נוספה לזה גם הרעלת מזון, ליתר ביטחון), יוצאת לעיתים תוקפנות, על כל הרצף שבין ירידות עצבניות לשתיקות פאסיב-אגרסיביות. כשמצאתי את עצמי נפגעת, נעלבת, כועסת – הזכרתי לעצמי את מה שאני תמיד איכשהו אומרת בטיפולים: כל מה שאנשים אומרים או עושים, הוא בסך הכל דרכם לבטא את מה שהם חווים כרגע. אם מישהו אומר שהוא אוהב אותנו, זה לא אומר שאנחנו נפלאים: זה אומר שהוא מרגיש אהבה כרגע. אם מישהו יורד עלינו, זה לא אומר שאנחנו איומים: זה אומר שהוא מרגיש תוקפנות כרגע. ואם מישהו בוכה לנו, זה לא אומר שאנחנו לא בסדר: הוא רק מבטא את התסכול שבו. בקיצור, זה לא אנחנו, זה הוא. הוא – והביטוי העצמי שלו. וכשאנחנו זוכרים את זה, נשארת לנו שאלה אחת: עכשיו – איך אנחנו בוחרים לבטא את עצמנו? בכעס? בעלבון? ואולי בחמלה?

• כלי מס' 3: תגידי רק דברים טובים.
כלי שימושי להפליא (רק חבל שאני לא תמיד זוכרת לשלוף אותו מהתיק): לומר רק דברים טובים. לא ביקורת ארסית, לא ביקורת בונה, לא הצעות ייעול, לא דאחקות ציניות אך משעשעות. רק דברים טובים ("כל הכבוד ששמת לב לאחיך", "כמה יפה את נראית", "הצחקת אותי עכשיו"). ואם לא – לשתוק. מדהים איך זה מתרגל את כישורי האיפוק ומקטין את החשיבות העצמית המיותרת.

• כלי מס' 4: הרעיון הוא ביחד.
כל הרעיון בחופשה משפחתית הוא להיות ביחד. אבל מה עושים כשהיחד הזה מייצר מריבות, שהיו נמנעות מן הסתם עם מרחק פיזי מתון? ובכן, הזכרתי לעצמי את מה שאני אומרת להורים שנלחצים ממריבות אחים: אל תפרידו ביניהם (לפחות כל עוד אין אלימות). היחד מייצר קשר, וחלק מבניית הקשר הוא לריב. דרך המריבות אנחנו מסבירים לעצמנו ולאחרים במשפחה מה מקובל עלינו ומה לא, מה אנחנו רוצים ועל מה לא נהיה מוכנים להתפשר. וכן, ברור שחופשה תעלה על פני השטח קונפליקטים ואי הסכמות רדומים ועמוקים. מעולה – זה התפקיד שלה. אפשר לטפל רק במה שרואים.

כלי מס' 5: שילמת על חופשה – קיבלת ריטריט.
אוקיי, אבל – כמו שאומר חברי ר' – למה בחוצלארץ? לא חבל שכל היופי הזה של חו"ל והכסף שהשקענו וימי החופשה שלקחנו מתבזבזים על פרצופים חמוצים? מה, אי אפשר לעשות פרצופים בארץ?
אז לא, כנראה שלא. אבל זה לא אומר שיש כאן בזבוז זמן וכסף. כל מה שצריך זה לשנות את הפריימינג – כלומר, את הציפיות. במקום להתייחס לחופשה כאל זמן שבו אמורים לחוות כמה שיותר עונג פיזי, מוטב להתייחס אליה כאל ריטריט: פסק זמן מהעולם שנועד להעלות את המודעות ולהוריד תובנות; לראות איפה עדיין קשה לנו ואיפה אנחנו רוצים להתפתח. מדהים כמה שחופשות משפחתיות אפקטיביות בתור סמינר להתפתחות אישית.

• כלי מס' 6: להרדים את גוף הכאב.
תיק העזרה הראשונה הרוחנית שלי הוא הספר "כוחו של הרגע הזה". אחד הדברים שהמחבר, אקהרט טול, כותב בספר, הוא שכל מריבה או פגיעה היא בעצם דו-שיח בין שני גופים: גוף הכאב שלנו, וגוף הכאב של האחר.
מהו 'גוף הכאב'? לדברי טול, זהו סך כל הרישומים הפנימיים השליליים שנצרבו בנו בעבר (מין מסה אנרגטית שלילית). גירויים שונים מעירים אותו, והוא מתעורר כמו מפלצת רעבה, שניזונה מעוד קצת כאב, ולכן מייצרת לעצמה כאב באמצעות מחשבות שליליות ("תמיד עושים לי את זה… איך היא לא רואה אותי…")
וכך, בכל פעם שהתעוררה מריבה בין המשתתפים במונופול המשפחתי שלנו, הזכרתי לעצמי את מה שאומר טול: את יכולה לחוש כאב רק אם גוף הכאב שלך פעיל. אם גוף הכאב שלך רדום, את לא מייצרת לעצמך עוד כאב (בדמות מחשבות שליליות על עצמך או על אחרים). ולא רק זה: גוף הכאב של האחרים לא יכול לשגשג אם אנחנו לא מייצרים לו מזון בדמות הכאב שלנו. ובקיצור: רוצה למנוע כאב? הרדימי מיד את גוף הכאב שלך, וכל השאר כבר יקרה מעצמו.
איך מרדימים את גוף הכאב? המתכון שלי פשוט. המרכיבים: חמש דקות, עיניים עצומות, חמצן. תהליך ההכנה: עוצמים עיניים, מרוקנים את הראש ומתמקדים רק בנשימה. אחרי כמה נשימות ממקדים את תשומת הלב בתחושות של הגוף. חמש דקות של התמקדות בגוף, ואתם אדם חדש. אי אפשר לחשוב על פצעי העבר בזמן שעסוקים בלחשוב על הנשימה.
***
ולסיום, כלי שימושי למקרה של אזעקת אמת (כלומר, מתח שלא מצליחים להוריד בשום דרך אחרת – עם ילד, בן זוג או חברים):

• כלי מס' 7: לשלוח אהבה.
את הכלי הזה למדתי מהספר "הכלים" של שני הפסיכולוגים האמריקאיים פיל סטאטס ובארי מייקלס. הם ממליצים להשתמש בו כשאנחנו נכנסים למה שהם מכנים 'המבוך': הרגעים האלה שבהם אנחנו ממשיכים לחשוב מה היינו צריכים להגיד לצד השני, למרות שמזמן אנחנו כבר לא נמצאים בחלל אחד; כשאנחנו טוחנים ומעבירים בראש דיאלוגים שלמים של כעס ותסכול.
מה עושים? הולכים רגע הצידה. עוצמים עיניים. מדמיינים שאנחנו מתמלאים באהבה עד למעלה. ואז שולחים בדמיון סילון יציב של אהבה לחזה של מי שאנחנו כועסים עליו (ילד, בן זוג, הזוג השני שמטייל איתנו, הקופאי האיטי בסופר המקומי). מתמלאים שוב באהבה. פוקחים עיניים וממשיכים כרגיל.
די מהר מגלים שהצד השני פתאום בכלל לא כועס עלינו. בלי שום סיבה מוצדקת. סתם ככה.

ושתהיה לכן חופשה התפתחותית.

נ.ב. שיר (לג' האהובה ששמרה לי על הבית וטיפחה לי את הכלבה בזמן שהייתי עסוקה ברטריט משפחתי.  ולכל מי שנוסע רחוק, ומגלה שיש דברים שאי אפשר לברוח מהם)