הסיפור שאינו נגמר

פוסט ובו ידובר: על סיפורים עממיים, על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ועל נומרולוגיה קבלית

יש אנשים שצדים נמרים. יש אנשים שצדים דגים (ומביאים אותם הביתה וממלאים לי את הפריזר). יש אנשים (טוב, בעיקר נשים) שצדים כינים, ואחרים שצדים הצלחות, או הזדמנויות עסקיות, או סטוצים. ואילו אני? אני צדה תובנות.
כבר שנים שזה מה שמעסיק אותי: אני רואה ילדים משחקים, וצדה תובנה על מניעים. שומעת סיפור אהבה, וצדה תובנה על התפתחות אישית. רואה את עצמי רותחת, וצדה תובנה על רגשות. את התובנות שלי אני צדה בכל מקום: בבית. ברכבת. בבית הקפה הקבוע שלי. בסופרמרקט. כפרפרים יפהפיים הן עפות, התובנות, ישר לתוך הרשת שאני פורשת באוויר, ואני – כמדענית יבשושית – מייד נועצת אותן בסיכה בדפי בלוג זה (או באזניהן המדממות של חברותיי, אבל זה כבר סיפור אחר).
אז נכון: חלק מהעניין שלי בתובנות הוא אקדמי לחלוטין. קשה לי לחשוב על דבר מקסים יותר, מלא הוד יותר, מהעולם שמסביבי, ומהדרכים שבהן הוא פועל (בעצם קל לי לחשוב על דבר כזה: האנשים שבתוך העולם שסביבי).
אבל חלק אחר, באותה מידה, כל כולו אינטרס. אני פשוט חייבת להבין למה כואב לי כל מה שכואב לי. לפענח את המנגנונים המורכבים, הפתלתלים, שהרכיב המדען המטורף שיצר אותי. וכך, דרך הסתכלות על אחרים, אני מפענחת – או לפחות נדמה לי שאני מפענחת – חלקים בפאזל. משום כך הגעתי לשיטת המגירות, משום כך למדתי נומרולוגיה, ומשום כך אני ממשיכה לצוד: מידע, הבנה, אור.
ובכל פעם שנדמה לי שהבנתי משהו, אני זורחת: "הבנתי משהו חשוב אתמול", אני פוצחת בנאום הקבוע, והחברות שלי (נשמות טהורות שכמותן) לובשות את הפרצוף המתעניין שלהן: "זה שאני מרגישה ככה?", אני פוצחת, "זה בגלל ש…" ההמשך תלוי כמובן בתובנה הנוכחית: בגלל הגם וגם. בגלל ההיצמדות לשכל. בגלל שאני נותנת לרגש לפעול יותר מדי. בגלל חרדת הנטישה. בגלל העבודה. בגלל ההורים. בגלל הילדים. בגלל הזוגיות. תנו לי שם של סיפור, ואספר לכם מתי סיפרתי אותו.

סיפורי הענק

למרבה המזל, אני לא לבד. רבים רבים סביבי פועלים באותה צורה: מזהים כאב. מחפשים את המקור לכאב. מגלים משהו. ואז? בונים מסביבו סיפור שלם. "אני לא מצליחה למצוא זוגיות כי לא קיבלתי מודל נכון מההורים שלי". "אני לא מאושרת כי הילדים שלי עושים לי צרות". "הסיבה לחוסר שביעות הרצון שלי היא שהזוגיות שלי לא טובה".
לכאורה, אחרי שמצאנו הסבר, אנחנו לא אמורים להמשיך להרגיש רע: שהרי אם ברור שהבעיה אצל הילדים ולא אצלנו, יכולנו לתת להם לחיות את חייהם בנחת וללמוד את השיעורים שלהם בעצמם. אם הבנו שהמודל הבעייתי של ההורים הוא שורש הצרה, אנחנו יכולים לבחור מודל אחר. אם הזוגיות היא הבעייתית – ובכן, זוגיות ניתן לתקן או לפרק.
אבל הצרה היא, שלרוב זה ממש לא המצב: גם אם זיהינו ונעצנו אצבע מאשימה או תובנה באלבום, הכאבים ממשיכים להגיע; החיפוש לעולם לא נגמר; התיקון מגיע חלקית, אם בכלל. ובכל פעם – אם יש בנו הכוח והעוז – אנחנו ממשיכים לחפש, לברר, לבנות סיפורים.
אגב, בכך אנחנו לא שונים מאבות אבותינו, שהמציאו סיפורים על הענק הדמיוני שנושא על גבו את העולם. על המבול שהציף את כל הארץ. על המקור לזיעת האפיים שבה יש לאכול לחם. על ההסבר לכאבי הלידה. על הדרך שבה נוצר שביל החלב (לא ידעתם? הוא היה פעם נהר שהפריד בין אוהבים). כמונו, הם זיהו כאב, מצוקה, קושי. כמונו, הם חיפשו לו הסבר. כמונו, הם טוו סיפור יפהפה, שמעניק מעט היגיון לעולמנו הבלתי נתפס.

לפעמים סיפור הוא רק סיפור

למה אנחנו נוהגים כך? בגלל שאנחנו יצורים מתפתחים, ששואפים להבין, לדעת, להתרחב. במילים קצרות – אנחנו שואפים אל האור. כשרע לנו ומר לנו, אנחנו לא יכולים להשלים עם זה. אנחנו חייבים לברר ולהבין, כדי לעבור לשלב הבא. וכל סיפור כזה הוא עוד שלב, עוד מדרגה, בדרך למעלה, אל ההבנה. שהרי אם נמצא את המקור לכאב, כך נדמה לנו, נוכל לפתור אותו לאלתר, ולחיות את חיי היופי והשמחה שלהם אנחנו ראויים.
רק מה שאנחנו לא מבינים הוא דבר אחד: לפעמים סיפור הוא רק סיפור. בדיוק כמו אגדות העם של פעם, הוא בא להסביר קושי, כאב, מצוקה שנפלאים מבינתנו. בדיוק כמוהן, הוא רק נשמע הגיוני. בדיוק כמוהן, הוא גורם לנו להשתאות ולעבור הלאה, או לפתור משהו נקודתית, במקום לעשות מה שבאמת צריך לעשות: להביט לכאב בלבן של העיניים.

הכאב מתחיל בתוכנו

כי האמת היא זאת: הסיפורים שלנו נועדו להסביר כאב בלתי מוסבר. ומכיוון שהכאב מצוי בפנים, בתוכנו, כל סיפור שקשור למה שקורה או קרה מחוצה לנו, הוא נטול הבנה אמיתית. הוא רק סיפור, לא יותר.
נכון, קורים לנו בחוץ דברים שלכאורה גורמים לנו כאב. אבל למעשה, הם רק מעירים כאב שקיים ממילא בתוכנו. אם אנחנו מרגישים שלמים, אהובים ומוערכים, שום דבר שיגידו לנו לא יעורר בנו כאב. אם אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, פרידה תזעזע אבל לא תהרוס אותנו. הכאב שלנו הוא תמיד פנימי: כאב הריקנות. כאב הבדידות. כאב הפחד הקיומי.
והכאב הזה שב ועולה כל עוד לא טיפלנו בו מהיסוד. הוא מתעורר כל פעם במגע עם גירוי אחר, ולכן בכל פעם אנחנו בונים סיפור אחר שמסביר אותו: אם יש בנו בדידות יסודית, מושרשת, ואנחנו לא מרגישים שייכות – נספר לעצמנו פעם אחת שההורים שלנו לא גידלו אותנו כראוי, ופעם אחרת – שהילדים שלנו לא מתייחסים אלינו כמו שצריך. אם יש בנו ריקנות עמוקה ותחושת חוסר משמעות, נאשים פעם את העבודה הלא מעניינת, ופעם אחרת את הזוגיות הלא מספקת. אם יש בנו פחד עמוק, קיומי, ניתלה פעם אחת בחוסר הביטחון של המגורים בארץ מוכת טרור, ופעם אחרת בטייקונים שגוזלים לחם מפינו.

להפסיק לספר סיפורים

כי לא פעם הכאב הוא פשוט כאב פנימי – לא בגלל משהו, ולא משום משהו. ולכן, מה שעלינו לעשות, קשה ככל שזה יהיה – זה לעצור לרגע. להפסיק את פעולת השכל, שמחפש הסברים, בונה סיפורים, יוצר רציונליזציות, ממציא תירוצים. להניח אותו רגע בצד, ולהסביר לו ברוך שגם זמנו יבוא.
ואז, לתת לכאב את ההתייחסות היחידה שהוא צריך באמת: הכרה. להיות איתו רגע בשקט. להסכים לחוש בו. להסכים לתת לו לשטוף אותנו. להאמין לו שהוא בא מבפנים ולא מבחוץ. להרגיש באמת ריקים, בודדים, מפחדים.
ולבסוף, לחכות שהגל יעבור. והוא יעבור, כי זה טיבם של גלי כאב: באים ושוטפים וחולפים. הכאב לא נשאר יציב: הוא עולה ויורד. ואז – לחכות, לנשום עמוק, ולשאול את השאלה היחידה שבאמת ראוי לה שתישאל: "איך אוכל לטפל בכאב הפנימי שלי?"
וזה? זה כבר לא יהיה סיפור. רק אמת פשוטה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, אפשר לזהות לפי המספרים שני סוגי כאב פנימיים: האחד – כאבים שקשורים במבנה הבסיסי שלנו, במספרים שמבטאים את התכונות שלנו: חלק מאיתנו נולדים עם קושי לבטא יצירתיות, או לקיים אינטימיות, או להשיג הישגים חומריים. אחרים נולדים עם קושי לבטא את עצמם, או קושי לעמוד בקדמת הבמה ולהציג את עצמם בגאון, או קושי לקחת אחריות, או קושי לתפקד לפי כללים (כל אחד – והקושי הרשום בהרכב המספרים בתאריך הלידה שלנו). הקושי הזה מלווה אותנו לאורך חיינו – אם כי ייעוץ נומרולוגי יכול להראות מהו המפתח לפיתרון הקושי. זה לא יהיה פשוט, והפיתרון לא יהיה שלם כמו אצל אנשים אחרים: זהו השיעור שעלינו ללמוד, לחיות, לתרגל.
הכאב השני מורכב קצת יותר לזיהוי, אבל הרבה יותר קל לפיתרון. זהו הכאב שנובע מכך שחסר לנו משהו שכתוב בגורלנו שצריך להיות בסביבתנו.
לכל אחד מאיתנו רשימת ציוויים, מעין הוראות הפעלה – שרשומים לפי הנומרולוגיה במה שמכונה "פסגות ואתגרים". לכל אחד מאיתנו ארבעה ציוויים כאלה: מספרים שמורים על מטלות, התנהגויות, סביבות, שאמורים להיות חלק מהסביבה שלנו. למשל, אם כתוב לנו הציווי "1" באחת הפסגות – עלינו להיות מנהיגים, עצמאים או מנהלים – או שבן זוגנו יהיה כזה. אם כתוב לנו הציווי "5", עלינו להיות בסביבה שקשורה לנסיעות וגלגלים, חופש, מדיה או שיווק – בין אם אנחנו נעסוק באחד המקצועות הללו, או בחברה שזה תחום עיסוקה, או שבן הזוג שלנו יהיה כזה).
כאשר איננו מממשים את אחד הציוויים, נוצר בנו חסך: צורך כלשהו שאיננו מתמלא. אנחנו מרגישים לא מסופקים, ואיננו יודעים מדוע. ייעוץ נומרולוגי יכול למפות את הציוויים, וכך לגלות מהו הציווי שאינו מתממש – וכיצד ניתן לממשו בדרך המתאימה ביותר והמספקת ביותר עבור הנועץ.

ולסיום, דנה ברגר שרה (למילותיה של צרויה להב) את האמת הפשוטה של הפוסט הזה: "נולדנו לחצות מרחקים של ספק, להתגעגע ולהיאבק". איזה שיר מופלא.