הצפרדע והשמנת, הסיפור האמיתי

פוסט ובו ידובר: על צפרדעים ודגים, חמאה ומערבולות, בגידות ונפילות, ו… אפילו על נומרולוגיה קבלית

רק שתדעו: לו היה מישהו פונה אלי לפני ארבעה חודשים, כשהחמאה נעלמה מהסופרמרקטים, עניין יוקר מוצרי החלב היה נפתר צ'יק-צ'ק. איך? בעזרת יכולת סודית ויוצאת דופן שיש לי.
לא, לא אשאיר אתכם במתח: זוכרים את הסיפור על הצפרדע ההיא, המפורסמת, שנקלעה במהלך טיול שנתי עם חברתה לתוך דלי של שמנת? לא זוכרים? טוב, אז הנה דיווח מהשטח ממה שהיה: שתי צפרדעים טובעות בדלי שמנת. קוראים ליחידת החילוץ של רשות שמורות הטבע, אבל אלה בעיקרון עסוקים בחילוץ טובעים מהכינרת ובחורי ישיבה מנחלי ישראל. מזעיקים את יחידה 669, אבל הם בדיוק עסוקים בחילוץ מסובך במיוחד (ראש הממשלה הסתבך בהכרזות של עצמו, ואף אחד לא מצליח להוציא אותו משם). באותו רגע קריטי שבו שתי הצפרדעים מבינות שאבדה התקווה לעזרה מבחוץ, מרימה אחת את מבטה אל בוראה, ואומרת: "חייתי חיים טובים, ועכשיו אשיב את נשמתי אל בוראי הירקרק. להתראות ותודה על הדגים" (אופס, סליחה, המשפט האחרון הוא מסיפור אחר). באותו זמן מחליטה הצפרדע השנייה שאין כזה דבר לוותר. היא בוטשת ובוטשת, קופצת ומנסה לטפס, מחליקה ובועטת. אחרי שעות ארוכות של מאמץ נטול הצלחות, היא מרגישה בפליאה שיש תחתיה חומר מוצק. טדאאם! מרוב בעיטות השמנת הפכה לחמאה, והצפרדע, מותשת וחלקלקה אך מאושרת (סליחה, תשמרו את האסוציאציות המלוכלכות שלכם לעצמכם), קופצת החוצה מהדלי.
הצפרדע הזאת היא אני
וזה הרגע לספר לכם: מדובר בסיפור אמיתי, והצפרדע הזאת היא אני. בעת משבר המתרגש ומתרחש עלי, מייד אני מתחילה לבעוט ולבטוש. פונה אנה ואנה, בודקת בספרים ובמספרים, מתזזת מסשן "שיטת המגירות" לסדרת דיקור סיני וממנו לטיפול הומיאופתי, מתייעצת עם מומחה כזה ומומחה אחר, נוקטת פעולות דראסטיות ומייד חוזרת מהן, עושה ופועלת בלהט בכל הכיוונים האפשריים, מייצרת חמאה להמונים. וזה אפילו היה מצליח לי – בחיי – אילו רק העולם האמיתי היה עשוי משמנת מתוקה.
אלא שהעולם, כך נראה, עשוי מחומרים אחרים. ולכן לא פעם אני מוצאת את עצמי בתום הבטישה והכתישה שקועה בדיוק באותו קושי טובעני בו הייתי קודם, רק הרבה יותר עייפה. נכון, לעיתים עולה מתוך המאמץ בדל הבנה, קצה פיתרון. אני לא אומרת שלא. אני רק שואלת את עצמי אם לא היה מועיל יותר לאמץ טקטיקה אחרת (ועצמי נסוגה בבהלה וצועקת: "רק לא לדטרויט!" או שהיא צועקת "רק לא כריות!" לא ברור. נורא קשה להבין מה שעצמי אומרת כשסותמים לה את הפה עם כרית).

תנו אוויר

"תישארו רגע עם הכאב, בלי לנסות להזיז אותו", מייעצים לא פעם מטפלים מתחום הפסיכולוגיה (בז'רגון הניו-אייג' קוראים לכך "תהיה עם זה רגע"). במילים אחרות, הם מייעצים למי שמרגיש שהוא טובע, להפסיק בבקשה לשחות.
שזו, במחילה, העצה האחרונה שמי שמרגיש טובע מוכן לקבל. כשאין לנו אוויר, אנחנו עושים הכל כדי לנשום. הכל – כלומר, כל פעולה אידיוטית שמבטיחה לנו הקלה ולו לרגע, כי כבר אי אפשר יותר עם הכאב והצער וחוסר האונים. אנחנו מחפשים בייאוש הקלה רגעית – גם אם אחריה נרגיש עוד הרבה יותר גרוע (כמו שיודע כל מי שניסה לפתור לב שבור בעזרת מאהבת-ריבאונד, או מי שניסתה להקל על כאב פרידה ב"רק עוד פעם אחת אפגש איתו"). אז אנחנו עושים. פועלים במהירות, לעיתים בנמהרות, רק כדי להרגיש שהשליטה שוב בידינו. שאנחנו לא נכנעים. שלא ניתן לכאב הזה להרוג אותנו. אנחנו לא נשארים עם הכאב, כי אנחנו פשוט לא מסוגלים לחוות אותו. גם אם ניסיונות ההדיפה שלו מותירים אותנו מותשים, חסרי כוחות להתמודד עם המשבר.

מטאפורת המערבולת

זה כל כך טבעי, שאנחנו שוכחים שאפשר גם אחרת. חבר שעבר אסון גדול סיפר לי שאחרי שקרה מה שקרה, מיהרו כולם להציע לו מה לעשות: לקחת עזרה. ללכת לטיפול. להמשיך לעבוד. להחליף עבודה. להיעזר במומחה ההוא, או במומחית ההיא.
"אבל אני הבנתי שנקלעתי למערבולת", הוא סיפר. "ובהתמודדות עם מערבולת בים יש כללים ברורים: אתה לא מנסה לשחות. לא מנסה להגיע. לא מנסה לנצח את הגלים או לצאת מתוך הזרם שסוחף אותך. כל אלה יביאו אותך לאבדן כוחות ולטביעה. אתה פשוט נכנע, מרפה ונותן למים לקחת אותך לאן שהם רוצים. בסוף, אם תהיה מספיק סבלני, הם ישליכו אותך אל החוף".
אם מבינים את הלוגיקה של המערבולת בים, יש בזה היגיון. כשהכאב מציף, מוטב לא לנסות להילחם בו. המאמץ רק מתיש. כשהחיים שלנו מתמוטטים, הניסיון לתפוס ולהחזיק לבנה פה ולבנה שם רק גוזל מאיתנו כוח שהכרחי למאמץ העיקרי: לנשום. לשרוד. לתפקד.

תהיו עם זה רגע

זה לא אומר להסיר אחריות, ולחכות שהעולם יפתור לנו את המשבר. אבל זה אומר שהאחריות תחכה לנו בסבלנות עד שנהיה מוכנים לאחוז בה, כמו קרש ששט אלינו ברגע שיצאנו מעין הסערה.
ובינתיים, עם כל כמה שזה נשמע מטורף, מוטב לקחת אוויר ולהוריד את הראש מתחת למים. לתת להם לטלטל אותנו, להטיס אותנו, לרוקן את הריאות שלנו. נכון, מייד יציף אותנו פחד מהלא נודע שאליו אנחנו נלקחים בכוחות חיים גדולים מאיתנו: מערכת יחסים שמתפרקת, אובדן עבודה, מחלה או כל סוג של שינוי מפתיע שאינו תלוי בנו. יותר מזה: הורדת הראש הזאת מרגישה כמו מוות קטן. היא אומרת להרפות מתחושת השליטה המזויפת. להפסיק לנסות לנווט ולגרום לדברים לקרות כמו שאנחנו רוצים. וללתר על הבריחה מכאב ועל המרדף אחר העונג. להפסיק את ההרגל להיות ערני לעולם שבחוץ, ולהתחיל לרגע רק להקשיב בסבלנות, בצייתנות, לקולות שבפנים.
כי אם נרפה וניתן לעצמנו להרגיש הכל – חוסראוניםפחדלחץנטישהאובדןריקנות – נגלה שאט-אט הרגשות מתפוגגים. אם ניתן לעצמנו להתכרבל בפינה נפשית חשוכה ולחכות שהסערה תעבור, גם אם זה אומר בינתיים להיות ממש לא מי שאנחנו רגילים להיות, נגלה שבאיזשהו שלב נשלח אלינו קרש הצלה. ושגם אנחנו, כמו וונוס המיתולוגית, עולים מן הגלים: נולדים מחדש, אחרים – אבל חיים.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

והפעם, קריאת כיוון נומרולוגית שמיועדת הפעם בעיקר לנשים (גברים מוזמנים לקרוא כדי להבין משהו על זו שלצידם), ומבקשת: בכל הקשור לזוגיות, תרשו לעצמכן להיות בחוסר, באין, במשבר. אל תמלאו את הריקנות שבחייכן בתחליפים. אם אתן רווקות, אל תסתפקו בשום סוג של מערכת יחסים מינית חלקית, שאינה מובילה לדבר זולת להקלה חלקית. אם אתן נשואות – אל תמצאו לכן מאהב שיאפשר לכן להרגיש בחיים גם אם אתן נמצאות בנישואים מתים. ולא, לא מנימוקים מוסריים-חיצוניים-צדקניים, אלא אך ורק כדי לדאוג לכך שיגיע הדבר האמיתי.
למה אני כל כך נחרצת? מפני שלפי נומרולוגיה קבלית, היקום (או האל, או המקור, איך שתרצו לקרוא לזה) מחובר ישירות אל הנשים, שהן בעלות הרחם ומי שמגדלות צאצאים. ליקום יש אינטרס עליון לשמור עליהן מסופקות ומרוצות (כן, גם כשעדיין אין להן ילדים או כשילדיהן גדלו). מכיוון שהאמצעי של היקום לשלוח לנשים את מה שהן זקוקות לו הוא… גברים, האנטנות היקומיות מגששות כל הזמן כדי לבדוק לאיזו אשה לא מחובר צינור שפע (הדימוי שעולה לכם עכשיו בראש הוא שלכם, ואני מנערת ממנו את חוצני בהפגנתיות). גם אנחנו, מצידנו, שולחות כל הזמן אותות ליקום באמצעות הנשמה שלנו, שמחוברת למקור, ומדווחות מה חסר לנו בחיינו.
כאשר אשה חיה ללא בן זוג, או בנישואים שאין בהם קשר ובמיוחד כאלה שאין בהם מין, היקום מזהה חוסר, ושולח אל אותה אשה הזדמנויות למילוי החסר. אצל אשה רווקה ההזדמנויות הללו יכולות להגיע ישירות בצורת גברים מתאימים, אך גם בצורות מפתיעות יותר (למשל – סוף חוזה של דירה, שיעביר אותה לסביבה מתאימה יותר, או הצעת עבודה שתעביר אותה למקום בו מחכה לה הגבר שלה). גם אצל אשה נשואה ההזדמנויות הללו יכולות להופיע בצורת גברים אחרים – אבל גם בצורות נוספות (למשל, שבעלה יתאהב באשה אחרת ויפרק עבורה את מערכת היחסים).
אבל מה קורה כשרווקה מנהלת מערכת יחסים חלקית עם גבר (אם אפשר לקרוא ככה למי שבא לשכב איתה מדי פעם), או כשנשואה לוקחת לעצמה מאהב? או אז, היקום לא מזהה חוסר. מבחינתו, לאשה הזו יש גבר בחייה, ולכן לא צריך לייצר עבורה שום הזדמנויות חדשות. במילים אחרות – המצב תקוע.
לכן, אם היחסים שבהן אתן מצויות אינם מה שאתן רוצות – אל תוותרו על הדבר האמיתי. אל תחפשו הקלה זמנית מהמשבר. זה לא יעזור, ואפילו יזיק. איך יודעים אם יש תקווה למערכת היחסים להפוך למה שאתן רוצות שהיא תהיה, עם או בלי נישואים? ייעוץ נומרולוגי יכול להראות אם יש פוטנציאל שכזה.

וכמה יפה מתארים Linking Park את ההתמודדות עם המערבולת