זה כבר לא יקרה

עד יום הולדתי ה-21 כבר לא אגיע לירח. זה כבר לא יקרה, יחד עם ערמה גדולה של דברים שלא יקרו בסיבוב הזה: כמו להיות אמא לארבעה. כמו לעשות דוקטורט (תואר שני אולי כן). כמו לקחת את הילדים לטיול קרוואנים של חודש (נראה שאפילו לשבועיים בתאילנד אין סיכוי). כמו להיות אדם שלא רוצה כלום לעצמו.
***
בפסח הזה אני לא מנקה חמץ. אבל אני כן מנקה את כל ה"אולי זה עוד יקרה".
לא מטאפורית. באופן אמיתי לגמרי. אני עוברת בחדר הילדים ומוציאה את כל המשחקים שכבר לא נשחק בהם. את הספרים שכבר לא אקריא להם. בלי לשים לב, שעת החסד המצומצמת של הילדות מוקדמת פרחה לה. מדהים איך החיים קורים בזמן שאני ליד הטלפון והמחשב.
אני מוציאה מהארון את הבגדים שכבר לא אלבש. עליתי שישה קילו בשנה האחרונה (סוף סוף רואים שאני מהמשפחה שלי, משפחה עם נוכחות אחורית מרשימה. תודה שחיכיתן לי, נשות המשפחה מכל הדורות. הנה באתי הביתה).
אני מוציאה ספרי עיון שכבר לא אקרא. מאד רציתי לקרוא אותם. אבל הם רק צברו אבק ליד המיטה.
אני זורקת גזרי עיתונים עם מסלולי טיול, מלונות שווים, טיפולים שרציתי לנסות. לא יהיה אם לא היה עד עכשיו.
ובזמן שאני מנקה, עוטה אותי – לבד משכבת האבק – עגמומיות מסוימת. לא קל לשים את החלומות שלך בכניסה לבית, לחכות שמישהו אחר ייהנה מהם.
ולפעמים היד שלי עוצרת, וקשה לי לוותר, למרות שאני יודעת שאין טעם.

לוותר על החלומות שהיו לי

כי לוותר על כל אלה זה הרבה יותר לוותר על חפצים: זה לוותר על מי שתכננתי להיות; על מי שחשבתי שאהיה. האמא שקוראת ספרים לילד ליד המיטה, כל ערב, במקום לגעור בו על הזמן שהוא מבלה ליד המחשב. האשה הרזה והחתיכית שבגיל 45 עוד לובשת ג'ינס שהיה טוב עליה בצבא. האשה הקלילה שלוקחת את החיים בסבבה ומוכנה לוותר על הביטחון של כסף בבנק בשביל הרפתקה עם הילדים.
בכל פעם שקניתי משהו מאלה, ששמתי אותו במקום, חלמתי לרגע שזו מי שאהיה. הייתה לי תמונה כל כך חיה מול העיניים. ראיתי את עצמי שם, והייתי יפה כל כך. רק שאז הסתיו עבר, הגשם חלף עבר לו וניצנים נראו בארץ, ולא מצאתי את הזמן, או המקום, או האנרגיה להיות מי שתכננתי להיות.
וכשאני מסתכלת על הערימה שמתגבהת ליד דלת הכניסה, אני רואה אכזבה. קלה, אבל קיימת. דחיתי,דחיתי, דחיתי, ועבר הדד ליין. פספסתי. אבוד לי. כבר לא יקרה.

האחריות כולה שלי

בזמן האחרון אני מאד עסוקה במה שכבר לא יקרה. העובדה שהפכתי תקליט לאחרונה, כמו שהיו אומרים פעם (אני ממוצא ייקי, ואצל ייקים הופכים תקליט בגיל שבין 45 ל-55), לצד כל המסע הפנימי שאני עוברת בשנים האחרונות, גורמת לי לזכור כל יום שהחיים שלי הם באחריותי. שמה שעשיתי ומה שלא עשיתי, מה שקרה לי ומה שלא קרה לי, לא תלויים באף אחד אחר. לא בהורים שלי, שעשו כמיטב יכולתם, לא בדייג, שממשיך לעשות כמיטב יכולתו, אפילו לא בבורא – אם לא מתייחסים לבורא שבתוכי.
הכל אני. הכל אחריותי. ואם דחיתי את מה שרציתי לעשות עד שנהיה מאוחר מדי – פספסתי, ואין לי על מי להתבאס אלא על עצמי.

אמירת לא פאסיבית

אבל אז אני מזכירה לעצמי את מה שאני תמיד אומרת בהרצאות ובטיפולים, לאנשים כמוני: שדחיינות היא אמירת 'לא' פאסיבית. שהיא נובעת מכך שאנחנו לא באמת רוצים לעשות את מה שתכננו לעשות (לפעמים לא באמת רוצים, לפעמים רוצים אבל לא יודעים איך). אבל נדמה לנו שאנחנו חייבים. שככה צריך. אז אנחנו לא מעזים לומר לא באופן חד וברור, ובמקום זה אומרים: 'לא עכשיו'.
ושאם באמת הייתי רוצה, הייתי עושה: הייתי קוראת את הספרים, מפנה זמן לשבת עם הילדים, מבשלת את המתכונים החדשים שגזרתי, קובעת טיול בחו"ל, עושה עוד ילד.
וברור שרציתי, אבל רציתי משהו אחר יותר: לטפל. לכתוב כתבה או הרצאה. לשמוע מוסיקה. לא להתעמת עם הדייג. לקרוא ספר פנטזיה מעולה שהגיע אלי. ללמוד קורס. לבשל במהירות כדי שיהיה לי זמן לישון צהריים (בסוף זה מה שאני הכי רוצה תמיד: לישון צהריים).

פשוט עשיתי דברים אחרים

ושערימת החפצים ליד הכניסה אולי מראה מי אני לא אהיה, אבל היא גם עדות למי שהייתי. לכך שעשיתי דברים אחרים. שלא דבקתי בתכניות, אלא הקשבתי למה שרציתי באמת לעשות, למה שהילדים שלי רצו לעשות (למשל, לשחק במיינקראפט במקום לשמוע סיפור). פשוט לא רציתי את מה שחשבתי שאני אמורה לרצות.
ושאולי דווקא במקום להתאכזב אני אמורה להתלהב ממני: מכך שהייתי בחופש מכל ה"מה אני אמורה לעשות".

עוד לא אבוד לי

ועוד אני חושבת (יש המון זמן לחשוב בזמן שמנקים) שאולי לא אבוד לי. שהתכניות שעשיתי והחפצים שאספתי בשביל להגשים אותן הם רק אופני ביצוע למה שרציתי באמת.
ושמה שרציתי באמת לעולם לא קשור לדברים שבחומר.
שאולי כבר לא ארזה הרבה, אבל אם אני רוצה להיות קלילה וצעירה ונמרצת וחתיכית, אני יכולה להיות כזו גם במידה 40.
ולא יהיה לי עוד ילד, אבל יש לי את אלה שיש לי, להוציא לידם את כל הרכות שהייתי רוצה לבטא עם תינוק. ואם אני רוצה לזכות לרגעי קסם איתם, אני יכולה לנסות למצוא דרכים אחרות חוץ מלהקריא להם ספרים שאני בחרתי. למשל, להקשיב למוסיקה שהם אוהבים.
שאם אני רוצה להיות הרפתקנית אני פשוט צריכה לעזוב את התכניות למיניהן. כל תכנית, באשר היא.
כי האשה היפה הזו שראיתי בדמיון עדיין קיימת. היא המגדלור שלי. ויש המון דרכים להשיט אליה את הספינה שלי.
וכשאני מפנה מהמדף את המסלולים שלא היה לי כוח להתמיד בהם, אני עושה מקום למסלולים חדשים.
אולי הם יובילו אותי לשם, ואולי לא. מכסימום אפנה גם אותם בפסח הבא.
ושום דבר לא אבוד לי כל עוד אני חיה, ומוכנה לצאת לדרך.
ומה שלא קרה באמת לא קרה, אבל מה שיקרה עוד יקרה בהחלט.

נ.ב. 1. ואם גם אתם מוטרדים ממה שפספסתם ואבוד לכם, מוזמנים אלי לפגישת ייעוץ. נגלה מה המגדלור שלכם, ומה הדרכים שבהן אתם יכולים (ועוד איך!) לשוט אליו. לעשות מקום בשבילכם, בשביל מה שחשוב לכם.
נ.ב. 2.  באהבה לדייג ובנו, ליום ההולדת המשותף מחר.אני תמיד אחכה לכם (עם קציצות ואורז).