זה לא אתה שמשתנה לי

מזכירה לעצמי שהעולם לא השתנה, זו רק אני שמרגישה אחרת

התקופה האחרונה מזכירה לי את הזמן שבו יצאתי עם התינוק הראשון שלי מבית החולים.
אני זוכרת כמה הייתי מופתעת שהכל נראה אותו דבר בחוץ. נכון, עברו רק שלושה ימים, אבל העולם, מבחינתי, השתנה לחלוטין. הוא פשוט לא היה אותו דבר, למרות שלא יכולתי לשים את האצבע על מה בדיוק קרה. משהו בתחושה היה שונה: הצבעים והקולות אולי התחדדו. עם תינוק על הידיים, האיומים נהיו ברורים יותר: מים חמים. וירוסים מקריים. מכוניות מהירות (אני זוכרת שנסענו מבית החולים הביתה במהירות 30 קמ"ש). החיים נהיו חזקים יותר מצד אחד, שבריריים יותר מצד שני. ויחד עם זה, הכל נראה אותו דבר. אנשים בחוץ הלכו ונסעו ועבדו ודיברו, הבית שלי נראה כמו כשיצאתי ממנו. ואת, לכי תביני שהשתנתה לך הפרספקטיבה.
כנראה זה בערך מה שקורה לי עכשיו, שלושה שבועות אחרי התאונה. אני חיה כרגיל, לגמרי: עובדת, כותבת, מבשלת, נוהגת, אפילו חזרתי לכעוס על הילדים. העולם שמבחוץ נוהג כמנהגו (מהר ובחוסר סבלנות), אבל אני לא אותו דבר. דברים שלא מזמן הרגיזו אותי מאד – איחורים, חוסר הקשבה, בלגן – מרגיזים אותי עכשיו הרבה פחות (חוץ מגרביים מלוכלכות בסלון. זה מרגיז אותי ממש אותו דבר). יש בי פחות דחף לפעול ולשנות ולהפעיל ולקבל תשומת לב ופידבק. אני רוצה פחות לצאת מהבית. קל לי יותר מאי פעם לקבל עזרה מאחרים (אם כי עדיין זה לא לגמרי פשוט). בזמן נהיגה, גם כשהראש שלי מזהה שהכל בסדר, הגוף מתכווץ מול כל מכונית שמתקרבת מהר מדי, או חותכת אותי. הדופק עולה לי מהר נורא, סתם ככה, בלי סיבה הגיונית. כשאני יוצאת מהבית, אני פוחדת לא לחזור. לכי תסבירי לעצמך שהשתנתה לך הפרספקטיבה.

זה קורה לכולם

בשבועות האחרונים אני שומעת בעיקר סיפורים על תאונות.
כמעט כל אלה שבאו לשאול לשלומי ולנסות לברר איך קרה מה שקרה, נידבו באותה הזדמנות סיפור תאונה משלהם: איך היא החליקה בגשם ונפלה עם האוטו מעבר לשולי הכביש התלול. איך מישהו עקף בפס לבן מולו ודפק לו את האוטו ואת הרגל. איך היא איבדה שליטה ברכב ועפה לנתיב הנגדי. איך נכנס בה מישהו מאחור כשעמדה ברמזור אדום עם הילד קשור בסלקל.
ומי שלא מספר על תאונות, מספר על אירועים משני חיים אחרים. על אירועים שהעמידו הכל באור אחר, שהפכו את הכל מלמעלה למטה ובחזרה. מחלה. ילד שנפגע. הורה שאיבד את זה. גירושים. פיטורים. אובדנים. בלי להניד עפעף, חיים מתהפכים, וכל מה שנראה ברור מאליו פתאום לא ככה. ופתאום גם זה, כך אני מבינה, קורה כל כך הרבה.

מה שעוד קורה

וזה גורם לי להטיל ספק בכל מה שאני רואה, או נכון יותר – לראות בו עוד פרטים. אם קודם הייתי מעקמת פרצוף בבאסה מול מכוניות שעברו תאונה בשולי הדרך, עכשיו אני רואה, כמו בסרט שקוף מעל, את האנשים שהיו בה. את הרעש הגדול של מתכת מתנגשת במתכת, את הפאניקה, את הכאב של החבטה, את השבועות שאחרי.
וכשאני רואה אנשים, סתם אנשים ברחוב, אני לא יכולה לתהות מול השאלה – מה קורה להם באמת, מתחת לחזות השקטה. עם איזה אירוע מטלטל הם מתמודדים.
וכשאני שלווה ונהנית מסדרה טובה בטלוויזיה, מכוס קפה עם חברה, מללכת לטיול עם הילדה, מלשמוע את הבנים מתגוששים על הספה – אני שואלת את עצמי פתאום איך זה נראה עכשיו בבית החולים. איך מרגיש הילד שהסעתי, שעבר השבוע ניתוח, איך מרגיש הנהג השני, שמחלים לאט מאד בבית. מה קורה ממש עכשיו, ברגע הזה, לאנשים אחרים. כאילו העולם שעד כה נחווה לי כמו סרט שצולם במצלמה אחת, מתחלק עכשיו לריבועים של מצלמות מקבילות, ובכל מצלמה יש סרט שלם אחר, עם עלילה שלפעמים היא מפחידה ממש, ועם רגשות ועם עובדות ועם שיאים ונפילות.

להתבונן מעמדת הבמאי

חבר טוב אמר לי פעם שהצרה הגדולה שלי היא שאני לוקחת הכל אישי מדי. שנדמה לי שהכל קשור אלי: כשמי שמולי שותק, או כועס, או נעלם, או נעלב. כבר קודם הבנתי בשכל למה הוא מתכוון – אבל עכשיו אני מבינה לראשונה בגוף; בתחושה. אני מרגישה כאילו מישהו שולף אותי לרגעים מהסרט שבו אני משחקת (לטעמי לפחות) גיבורה ראשית, ומאפשר לי להתבונן במצב מעמדת הבמאי. זו חתיכת שינוי פרספקטיבה, והיא מבלבלת מאד. לפעמים אפילו מתעוררת בי בושה: "איך לא ידעתי שככה זה מרגיש מהצד השני? איך לא העליתי על דעתי? איך לא שאלתי, לא התעניינתי, איך הייתי שקועה בסרט שלי כשגיבורים לצידי מתרסקים ונופלים וקמים? איך לא הושטתי יד? איך, איך לא ראיתי בכלל?"
ולפעמים מתאפשרת לי התבוננות קצרה, נקודתית, מכיסאו של התסריטאי. ומשם אני מצליחה לגלות חמלה גם כלפי עצמי: לראות את הדמות שלי נאבקת בעצמה, נופלת שבויה בדפוסים שלה, במסלולים שנקבעו לה מראש, אבל מתעקשת לצאת מהם, להגדיל את טווח האופציות שעומדות בפניה.

פוקוס אחר

ולעיתים אני מוצאת את עצמי בעמדת הצלם, מתבוננת באובייקטים ואנשים שאני מכירה שנים, ופתאום מתחדד לי הפוקוס על משהו שלא ראיתי אף פעם קודם. פתאום אני רואה איך זו שחשבתי שהיא סגורה ומרוחקת בעצם פשוט לא מתערבבת במה שלא קשור אליה. איך מי שחשבתי שהיא אינטרסנטית מגלה פתאום רוחב לב (כלומר, אני מגלה. אצלה זה היה תמיד). איך מה שנראה לי אצל ההוא כמו פאסיביות, אפילו אימפוטנטיות, הוא בעצם שלווה ואי-היצמדות לתוצאה. אני מגלה אנשים סביבי כמו שקולומבוס גילה את אמריקה: הם היו שם תמיד, זו רק אני שפתאום הגעתי. והם יפים ואחרים וטובי לב בצורה מפתיעה.

הטיפות של החיים

אבל ההתבוננות משם, מאזור הצוות, מאפשרת לי לחוות עוד שינוי פרספקטיבה שלא פשוט לי. אם עד כה היה לי ברור שהחיים טומנים כאבי גדילה פנימיים, פתאום קיבלתי התנגשות חזיתית עם ההבנה שכמעט כולנו נחווה גם כאב חיצוני,  כי ככה זה. החיים הם גם כאלה. ואירועים קשים הם לא חריגה, הם הנורמה. הם קורים כמו שקורים אירועים שאנחנו קוראים להם "משמחים". ואם היה נדמה לי בעבר שכל מה שאני צריכה זה לחמוק בין הטיפות של החיים, בזריזות ותוך הקפדה על כללי הבטיחות, ואצליח להימנע מלהירטב – היום אני מרגישה שזה לא כך. יש גשם כמו שיש שמש, ושניהם ביטויים לגיטימיים ונורמאליים של החיים. ונכון, לא נעים במיוחד להיקלע לסערת ברקים, אבל זה לא הופך אותה למשהו בלתי מתקבל על הדעת. הכל מתקבל על הדעת, אם רק הדעת פתוחה מספיק לקבל. אני ממש מקווה ששלי תהיה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

מה שאני אוהבת בנומרולוגיה הוא בדיוק זה: הדרך שבה היא מאפשרת לי להסתכל על החיים שלי מעמדת הצוות; הדרך שבה היא מאפשרת לי לאפשר לאחרים להסתכל על חייהם מעמדת הצוות. לראות איך מי שהגיע לחיים שלהם לא הגיע לשם במקרה: הוא היה כתוב בתסריט. איך מה שנדמה כאירוע כאוטי, הגיע בעצם כדי לקדם את העלילה, כדי לגרום לדמות שלהם להתפתח. איך "זום אין" או "זום אאוט" יכולים לגרום להם לראות משהו שהם פספסו קודם: בעומק או בהקשר. ואיך בכל רגע נתון לדמות שלהם יש אופציה לעבור שינוי, להיות דמות עמוקה ולא שטוחה, לבחור מתוך הספקטרום שלה את הצד המואר ולא את זה המכווץ והחשוך.
והכי יפה מהכל, בעיני, זו ההבנה שאנחנו באמת, כל הזמן, בעמדת הצוות. לא רק שחקן שמקשיב להוראות ומגיב לגירויים, אלא שחקן ששותף להפקה. שרואה את טובתו כשחקן (מימוש עצמי, יוקרה, הצלחה כספית), ואת טובת הסרט כולו, ומבין שזה אותו דבר. שהבחירה בידינו, שיש רשות לאלתר ולבחור אחרת ממה שתכננו מראש, אבל במקביל אנחנו יכולים כל הזמן לסמוך על עצמנו, על החלק בתוכנו שהיה שותף לכתיבה ולבימוי מראש, עוד לפני שהגענו לכאן פיזית, ולדעת שכל מה שקורה הוא בדיוק הדבר הנכון בשבילנו.

והנה קליפ שמראה איך נראים אנשים מעמדת הבמאי. וגם המילים, כמובן. והמוסיקה. תודה לחברתי מ' שנזכרה בו בשבילי