חצויה

פוסט ובו ידובר: על חלקים מוכחשים, על חוסר בשלמות עצמית ועל נומרולוגיה קבלית

לאחרונה אני לא מרוצה מעצמי. למרות שהשקעתי רבות בחינוכה, בגידולה ובטיפוחה, עצמי ממש לא מתנהגת כמו שאני רוצה. היא כועסת. היא צורחת על הילדים. היא לא יציבה ולא צפויה. היא קורבנית, מרחמת על עצמה. לא ממושמעת. בקיצור, עצמי מתנהגת מתחת לכל ביקורת (אין לה ברירה, היא פשוט קבורה שם, מתחת לכל הביקורת ששפכתי עליה).
והמדהים ביותר הוא שככל שאני מבקרת אותה יותר, ככה היא משתוללת יותר. נסגרת לה במקלט שבנתה לי מאימת זעמי, ומתנהגת. ככל שאני כועסת עליה, ולא מרוצה ממנה – כך היא הופכת פתטית, רגזנית ודווקנית יותר. ואני, איפה אני באה?

אמנות הטיוח

לכולנו יש חלקים בעצמנו שאנחנו לא לגמרי מרוצים מהם (אם כי אני – כך לפחות נדמה לי – בהחלט קובעת שיאים חדשים בתחום). אלה החלקים שאנחנו מנסים לתקן ללא הרף: הם אלה ששולחים אותנו לסדנאות, לטיפול פסיכולוגי, להודו. לפעמים נדמה לנו שהכנענו אותם: עבדנו קשה ותיקנו אותם, סידרנו אותם, העקוב היה למישור. ולפעמים, אם לא הצלחנו ליישר את העקומים, אנחנו מסתירים אותם. מחביאים אותם מאחורי השכבה המסודרת, המטויחת היטב, של האני הרשמי שלנו. מסרבים להראות אותם לסביבה, ולפעמים גם מסרבים להראות אותם לעצמנו.
רק שאז, חצופים שכמותם, הם מרימים ראש. אירוע קטן, סדק פצפון – וכל החזות נבקעת, ומתוכה הם פורצים: הכעס. הקורבנות. המחסור הפנימי. חוסר הביטחון. המסכנות. חוסר האהבה העצמית. החרדה. פחד הנטישה. חוסר הערך העצמי. האגוצנטריות. הילדותיות. השתלטנות. כאילו לא עבדנו ועמלנו, ניסינו וכיסינו, ניתחנו וטייחנו. ושוב תוקף אותנו הייאוש. כי, מה – לתמיד נישאר ככה? פגומים? רחוקים ממי שהיינו רוצים להיות, ממי שאנחנו אמורים להיות? מה, שום מאמץ לא יועיל?

לא נאות, לא ראוי, לא שווה

ובכן – התשובה היא כן. לא נוכל לשנות אותם. ויש לכך סיבה טובה. כי מה שאנחנו מסרבים להבין הוא שהחלקים הללו הם לא נגע שיש לבערו ולעקרו מן השורש, אלא חלקים מהשלם שהוא אנחנו. ולכן, כל המהות שלנו מתגייסת לשמור עליהם ולא להיפרד מהם.
יותר מזה: החלקים האלה הם לא גידול סרטני ומיותר: הו, לא. הם רק אחרים מכפי שחונכנו שצריכים להיות לנו: כאילו צמח לנו טוסיק שופע או בטן משתפלת במקום שבו לימדו אותנו תמיד להיות הדוקים, רזים ושריריים. בקיצור: החלקים האלה אינם שליליים, אלא פשוט מה שהדודות כינו בשפתיים מהודקות 'לא נאותים'.
כדי להבין לעומק, הבה נחזור לרגע במנהרת הזמן אל הילדים שהיינו. אלה שהיו בוכים כשהיה להם רע, דופקים הופעה עם הבגדים ונעלי העקב של אמא, לא רוצים לעשות שיעורים כשאין להם כוח. היינו מי שהיינו, נקודה.
רק שממש מההתחלה, התחלנו לקבל מסרים: מההורים שלנו, שרצו להיטיב איתנו. מהחברים שלנו, מהגננת, מהאנשים ברחוב. ולכולם היה מה לומר – על פי מי שהם ועל פי ראות עיניהם: "את יללנית", הם פסקו, "לא צריך לבכות מכל שטות". "אתה בן. בן לא נועל נעלי עקב". "לא צריך להשוויץ בכל כישרון שלך. קצת צניעות לא תזיק". "עצלנית! זה מה שאת, עצלנית!"

חלוקה לגורמים

ומכיוון שאנחנו יצורים חברתיים, שרוצים במהותנו להתאים, להסתנכרן, להיות חלק מ – למדנו והפנמנו. במקום להסתכל על מי שאנחנו כעל מהות אחת, שלמה – חילקנו את עצמנו לחלקים, ומיינו לקטגוריות: נאות ולא נאות. ראוי ולא ראוי. רשמי ולא רשמי. את המקובלים כינינו בשמות יפים והכנסנו אותם לקורות החיים הבלתי כתובים שלנו. לאחרים, הלא מקובלים, קראנו בשמות רעים ולמדנו להתבייש בהם. חריצות, אופטימיות ועקביות? ראויים ותקניים, יש להפגין ולגלות. עצלנות, כבדות ומצבי רוח מתחלפים? לקבור עמוק בפנים, והס פן תעיר.
וכך, מבלי משים, הפכנו חצויים. לא שלמים עם עצמנו. למדנו להילחם נגד עצמנו: נגד התשוקות שלנו, הפנטזיות שלנו, הרצונות שלנו. למדנו להתיישר לפי תקן פנימי, מופנם היטב (למרבה האבסורד, הוא נשאר כך גם אם התקן המקורי של הסביבה שבה גדלנו כבר השתנה מזמן. שנאמר: אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ, ואפשר אפילו להוציא את הקיבוציות מהקיבוץ – אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהבחורה).
למדנו לשנוא את עצמנו. לכעוס על עצמנו. למדנו לגייס אסטרטגיות כנגד עצמנו. להסתיר, לשמור בסוד, לקוות שאף פעם אף פעם לא יגלו, ולגלות באכזבה שכולם כן יודעים.

התאהבות צולבת

ובעוד אנחנו מסרבים להביט בחלקים המוכחשים והשנואים שלנו, חמקו אלה משליטתנו, ומאחורי גבנו החלו לנהל אותנו. בתור התחלה, הם קבעו במי נתאהב: במי שמוכן לבטא אותם במלוא עוצמתם (כן, זו תסמונת ההתאהבות בילד הרע). הנערה המופנמת מתאהבת בכוכב המסיבות. הבחור הרגוע מתאהב בבחורה הסוערת. האשה המרַצָה מתאהבת בזה שיודע לכעוס. זה שחייב אישורים מבחוץ מתאהב בזו שלא צריכה אף אחד – וכן הלאה וכן הלאה. "הו", אנחנו נאנחים באושר. "מצאנו את החצי השני שלנו". כן, אותו חצי שניתקנו מעצמנו במו ידינו.
אך מרגע שהתאהבנו, השגנו וכבשנו – התהליך משחזר את עצמו: כי כשהאדם שמבטא את החלקים המוכחשים שלנו הופך לחלק מאיתנו, אין לנו ברירה אלא להילחם בהם גם אצלו: לסרס, לבטל, לשרוף, לאבד. וכך, המאהב שיודע לנוח הופך בעינינו לבעל העצלן, המאהבת שיודעת לבטא רגשות הופכת לאשה ההיסטרית, וכן הלאה.

הדרך אל החופש

וזה לא נשאר תחום בזוגיות: ממש לא. הביקורת שהפנינו כלפי החלקים המוכחשים שלנו הולכת וצובעת את האופן שבו נביט על העולם כולו: אם הכחשנו את הצורך להופיע ולהציג את עצמנו לראווה, נבקר את כל מי שמחפש את אור הזרקורים ("פתטי. חייב שכולם יראו אותו כל הזמן"). אם הכחשנו את הכעס שלנו, נבקר את כל מי שיודע לכעוס ("איכס, איזה חוסר שליטה עצמית"). אם הכחשנו את התחרותיות שבנו, נלמד את הילדים ש"העיקר המשחק", וננזוף בהם כשהם מתעקשים לנצח. והנה, יצרנו אצלם מעגל חדש של סירוס והכחשה. מקסים, לא? ולא שיש לנו ברירה – שהרי אם הם צודקים ובסדר, מה זה אומר עלינו? מה זה אומר על הכללים שנצמדנו אליהם כל ימי חיינו, במחיר כבד כל כך?
ואם לא די בכך, הרי שבינתיים, ככל שאנחנו מסרבים להתבונן בחלקינו המוכחשים והשנואים, כך הם חומקים יותר משליטתנו (בדיוק כמו שקורה לאסירים כשהסוהר מתעקש להביט הצידה). בחשכת הלילה הם עולים ופורצים להם אל החופש דרך מנהרות הביוב, ו… כשהם עושים דרך כזו? ובכן, כשהם יוצאים אל האור, הריח לא משהו.

תורת האיחוי

אבל יש דרך אחרת. יש דרך להפסיק להיות חצויים ולהילחם בעצמנו. והדרך היא לא כריתה, אלא דווקא איחוי. איך עושים את זה? מביטים בקפידה על אותם חלקים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו (רצוי אחד-אחד) ומנסים לשחזר מה הם היו לפני שצבענו אותם בצבעים שליליים. זה דורש התבוננות, סבלנות ולעיתים עזרה מבחוץ, אבל זה אפשרי: לגלות שהקורבנות הייתה פעם רצון נקי לתת. שהשתלטנות הייתה פעם יכולת ניהול. שמצבי הרוח המתחלפים היו הקשבה פנימית ויכולת לחוש אנרגיות משתנות בסביבה. שהכעסנות הייתה פעם עוצמה.
רק כשנזהה את החלקים שבתוכנו כשלמים, ללא ערך שלילי או חיובי, נוכל לתת להם את המקום בתוכנו. ואז, יקרו כמה דברים מופלאים: ראשית, נמצא את עצמנו פחות ביקורתיים – כלפי פנים וכלפי חוץ. כי אם זה בסדר לנוח, או לכעוס, או לנוע בין מצבי רוח, אז מותר גם לנו וגם לאחרים להיות כאלה.
שנית, ניתקל פחות בהתפרצויות בלתי צפויות של העצמי שלנו: כי אם נותנים לו מקום, הוא לא צריך לפלס את דרכו בכוח.
ושלישית – נצטרך פחות לחפש את החצי השני שלנו בחוץ. כי כשאנחנו מכירים בחצי המוסתר שלנו, אנחנו בעצמנו נהיים שלמים. הו, איזו הקלה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

בעוד יום הלידה שלנו, על פי נומרולוגיה קבלית, מגלה את התכונות החיצוניות שלנו, את הפרסונה הרשמית שאנחנו גאים להראות לעולם – חודש הלידה שלנו מדבר על התכונות הפנימיות, הכמוסות יותר שלנו, שמתגלות בעיקר בתנאי לחץ.
שלא במפתיע, יש תיאוריה בנומרולוגיה שטוענת שחודש הלידה מדבר גם על קושי פנימי המלווה אותנו כל חיינו, אתגר שאיתו אנחנו חייבים להתמודד. למה לא במפתיע? מפני שאם אנחנו לא מכירים בתכונות הללו, משתדלים להתכחש אליהן ולהתעלם מהן, הן יחפשו דרך החוצה. הן ינקרו ויחפרו ויחפשו להן מוצא. ואם לא נדע לתת להן מקום בשגרה – הן יפרצו החוצה בשעת לחץ, כשמעטה השליטה העצמית שלנו נוטה להיות שביר יותר. ואז, תכונות אלו יגלו את צידן הקשה והשלילי, ויהוו אתגר וקושי בעבורנו.
אם, לעומת זאת, נדע לזהות את התכונות החבויות הללו, להכיר בהן ולהשתמש בהן – חיינו יהפכו עשירים ומלאים יותר, וכך גם ספקטרום היכולות שלנו. או-אז, התכונות הללו יהפכו מקושי למתנה.
(איך יודעים מה אומר מספר החודש שלנו על הקשיים, המתנות וההתנהגות שלנו בזמן לחץ? הולכים לייעוץ נומרולוגי. מוזמנים).

נ.ב: מפאת עומס יתר, הבלוג יוצא (לראשונה מאז היווסדו!) לחופשה קצרה. בשבוע הבא לא יפורסם פוסט. בשבוע שאחריו חוזרים לשגרה.נתראה?

ולסיום, שירה של החצויה (אם היא הייתה הולכת לייעוץ נומרולוגי, זה לא היה קורה לה).