יאללה, מה שתרצי

פוסט ובו ידובר: על תפקידים במשפחה, על הקשר בין רצון לשביעות רצון, ועל נומרולוגיה קבלית

הידעתם? אצלנו בבית, לכל אחד יש תפקיד משלו. דייג הבית הולך לעבודה, מטפל בגינה ודג דגים. אמתכם הנאמנה עובדת ועורכת קניות, ובזמנה הפנוי משמשת כאמת הבית (שלא לומר אמת המים) המשפחתית. ואילו הילדים? פה ושם לומדים, פה ושם מכינים שיעורים, לפעמים אפילו מרוקנים מדיח – אבל תפקידם העיקרי הוא לרצות דברים.
ומשום שהם ממלאים את תפקידם נאמנה, הם רוצים הכל: חוג כדורסל בקצה הארץ ואייפוד טאץ' בקצה היד; תה חם או שוקו קר; נעלי ספורט חדשות או סיפור לפני השינה, הקפצה לפה והחזרה משם.
"תגידו, שמתם לב כמה אתם רוצים?" אני גוערת בהם לעיתים. "אולי די כבר עם כל הרצונות האלה? לא הגזמתם איתם? אי אפשר איזה רגע להפסיק לרצות? נו, באמת. אי אפשר כל הזמן לעבוד ברצונות שלכם".
כך אני גוערת בהם, ואחר כך גוערת בעצמי (הייתי מספרת לכם עוד משהו על מאמצי ההתגוננות של עצמי, אבל זה כבר משעמם. גם לא כדאי שהיא תדע שאני יודעת את כל סודות ההגנה שלה, כולל נישוקי התמונה של הרבי). כי לו הייתי כל הזמן האמא שאני רוצה להיות, הייתי אומרת להם דבר אחד: "תרצו, ילדים שלי. תרצו. בכ-בוד, מה שנקרא. רק תיקחו בחשבון שלפעמים לא כל מה שנדמה לכם שאתם רוצים באמת תקבלו – וגם זה בסדר".

מה שלמדנו

רובנו גדלנו בתחושה שלא לגמרי נאה לרצות, ובטח לא לעצמנו (זאת אומרת – לרצות שלום עולמי זה בסדר, אבל אוטו חדש? זה כבר פחות בסדר). רצון, כך למדנו, הוא משהו אגואיסטי. ילדותי. כי אם נרצה לעצמנו, בטח לא יישאר לנו זמן לחשוב על אחרים והרצונות שלהם. וכך, למדנו בעקיפין, שהרצונות של האחרים תמיד חשובים משלנו. שמוטב לרַצות מאשר לִרצות.
יותר מזה: לימדו אותנו שמי שרוצה מתאכזב. שמוטב להנמיך ציפיות, לרצות פחות, ואז לכאוב פחות כשהרצונות לא מתגשמים. "ציפיות הן לכריות", אומר המשפט הידוע. כלומר – אם לא נשאף, נרצה, נחלום – לא יכאב לנו הלב כשנתרסק אל קרקע המציאות.
ולבסוף – לימדו אותנו שאם אומרים לנו "לא", אם מסרבים לרצון שלנו – סימן שאנחנו לא בסדר, ושהרצון שלנו לא בסדר. שזו ההוכחה ששאפנו יותר מדי. שהיינו יהירים. שקפצנו מעל הפופיק, או שסתם לא מגיע לנו. במילים אחרות, לימדו אותנו להחניק את הרצון. לקבור אותו תחת מה שצריך, מה שחייבים, מה שמתבקש.

מה שלא למדנו

למרבה הצער, מה שאף אחד לא חשב ללמד אותנו, זה שהרצון הוא כוח החיים. שהוא הלהבה, מנוע הבעירה הפנימית שלנו, הכוח שמזיז אותנו הלאה, למילוי התפקיד שלנו: להתקדם.
הרצון הוא זה שגורם לנו לזוז ממה שמאמנים קוראים "אזורי הנוחות שלנו". הרצון הוא זה שגורם לנו ליזום, ולא רק להיות מגיבים. לפעול, ולא רק להיות מופעלים. הרצון הוא זה שגורם לנו ליצור, להזיז, לברוא יש מאין. ובשביל זה, כך אני מאמינה, נוצרנו עם רצון בתוכנו: כדי שנוכל לעשות את העבודה שלנו פה: להידמות לבורא ככל הניתן.
הרצון, לפי הקבלה, הוא צינור: כלי חלול שדרכו אנחנו מתחברים לבריאה, ודרכו מגיע אלינו שפע – כדי שנוכל להשפיע אותו על סביבתנו. בדרגתו העליונה, הוא כלי שניתן לנו כדי שנוכל לקבל על מנת לתת.
ולכן אין פלא שלרצון יש כוח אדיר: אנחנו רוצים כסף, ומקימים את עצמנו מהמיטה בבוקר למרות העייפות. רוצים ידע, והולכים ללמוד למרות הקושי. רוצים אהבה – ומסירים הגנות מהלב למרות הפחד. רוצים המשכיות – ועושים ילדים, שימשיכו לרצות אחרינו. רוצים ועושים.
אבל מה קורה לאנשים שלימדו אותם שלא כדאי לרצות? הם – כלומר אנחנו – מתנהלים בעולם מעורפלי רצון. לא מבינים למה אנחנו מונעים ומובלים על ידי אחרים. מגיבים ולא יוזמים. מתנהלים ולא מנהלים. כבויים ולא דלוקים באש של התלהבות מתמדת.

מנוע לשעת חירום

יותר מזה: כשאין רצון שיניע אותנו, לא נותר לנו אלא להשתמש במנוע לשעת חירום: הכאב. שהרי לזוז צריך. העולם זז, ומי שלא זז איתו, נופל. ואם אין לנו רצון, מה יזיז אותנו? החוסר והאין.
וכך, אנחנו הולכים ומשמרים את התסכול, את הרעב, את הקושי. משמרים אותם כי איננו מכירים דרך אחרת לדחוף את עצמנו קדימה ולהתפתח – אותו צורך בסיסי שמקודד בדי.אנ.איי שלנו. מתלוננים על הבעל כדי שיהיה כוח לשנות את הזוגיות. מתמקדים בעוני כדי שיהיה כוח לעשות עושר. שמים את הפוקוס על האומללות כדי לגייס כוחות לייצר אושר. וזה עוד במקרה הטוב: במקרה הרע, אנחנו פשוט מתייאשים. הופכים למתים-חיים, שסופגים כאב אחר כאב במה שהפסיכולוג מרטין סליגמן כינה "חוסר אונים נרכש". כי התרגלנו לחכות שהדברים יגיעו מבחוץ, ולא מתוכנו, במה שנראה כמו אקראיות: לפעמים כאב, לפעמים עונג.

ריצת (סילוק) מכשולים

אבל לא זו הדרך. לא בראו בנו רצון כדי שנסרב להשתמש בו, בדיוק כמו שלא בראו לנו ידים, רגליים ועיניים כדי שנסרב להשתמש בהם (רק דמיינו לעצמכם את האמא שאומרת לפעוטה שלה שלומדת ללכת: "נו, אולי די כבר עם כל ההליכה הזאת? אי אפשר כל הזמן רק לרוץ אחרייך! מספיק! חזרי לזחול!").
אבל כדי שנלמד להשתמש ברצון שלנו, עלינו ללמוד לסלק מהדרך את המכשולים שמפריעים לו לפעול.
1. לסלק את מכשול הדימוי האנוכי. ראשית, עלינו ללמד את עצמנו מחדש שרצון הוא דבר נפלא. הוא כוח שניתן לנו במתנה לא כדי שנשאיר אותו בארון, מכוסה בצייתנות בערימת המגבות היפות שלא מוציאים אף פעם, כי חבל ללכלך. עלינו ללמוד מחדש שמותר לנו לרצות, ושהרצון שלנו הוא אף פעם לא על חשבון אחרים – בדיוק כמו שהראייה שלנו היא אף פעם לא על חשבון אחרים (מימוש הרצון הוא דבר אחר, ותיכף נדבר גם על זה). ברצייה אין חטא, רק אור, והיא לא מעידה על אגואיזם, אלא על חיבור לשפע. כשחושבים על הברק בעיניים שיש לאדם כשהוא מדבר על הדברים שהוא רוצה, מבינים שזה כך.
2. לסלק את מכשול הפחד מאכזבה. רבים מאיתנו הפסיקו לרצות אחרי שהתאכזבו, כשרצונותיהם לא התממשו או כשאמרו להם "לא". הם למדו להקטין רצונות, להנמיך פנטזיות. אבל מי שמבקש בקטנה, מקבל בקטנה: הוא פשוט מקטין את נפח הצינור שמחבר אותו אל השפע. ואיך שומרים על הלב, שלא יתאכזב? מתרכזים ב"מה" ולא ב"איך". כשאנחנו מחוברים לגמרי לרצון שלנו, הוא תמיד מתממש. אבל לשם כך, צריך לברר מהו הרצון הטהור, מלא האור, הצינור לשפע – זה שמוחבא תחת עטיפות גשמיות של מימוש ספציפי. למשל – מאחורי הרצון לכבוש את לבו של אדם כלשהו, מסתתר רצון טהור באהבה. מאחורי רצון בכסף יכול להסתתר רצון טהור בביטחון. מאחורי הרצון להיכנס להריון יכול להסתתר רצון טהור לביטוי עצמי, או לאהבה ללא תנאי. כל אלה ניתנים למימוש בדרכים אחרות, ואם נתרכז במהות שאנחנו רוצים, נגלה לא פעם שהיא כבר כאן. ועכשיו.
אם העולם אומר "לא" למה שאנחנו רוצים, זה רק אומר שלא דייקנו. הרצון האמיתי תמיד קשור אלינו, למהות מסוימת שאנחנו רוצים, ולא לאופן המימוש הספציפי של אותה מהות. כשנברר מהי המהות, נגלה דרכים אחרות למימושה נפתחות בחיינו. ברגע שנפנה בהן, נגלה שהעולם רק אומר לנו כן, כן, וכן.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

הרצון האמיתי, אומרת הקבלה, הוא לא הרצון לקבל לעצמנו, אלא הרצון לקבל כדי לתת. במילים אחרות, זהו הרצון להשפיע (מלשון שפע) על סביבתנו: לקבל ידע, כסף, חוכמה או אהבה, ביטחון או אמונה, ובקצרה אור – כדי להמשיך ולהעביר את אותו אור הלאה. ככל שנהיה צינור פתוח יותר, כך נקבל יותר. ככל שנמלא את הצינור שלנו בדברים אחרים (אגו, פחדים), כך יישאר פחות מקום לשפע לעבור.
לפי נומרולוגיה קבלית, לכל אחד מאיתנו יש רצון בסיסי אחד: הרצון למלא את ייעודנו. החיבור לייעוד הוא החיבור של הנשמה: היא זו שבחרה לאן ללכת, ודרך אילו תחנות לעבור בנתיבה (תחנות אלו מכונות על פי הנומרולוגיה "פסגות"). דרך החיבור הישיר בין הנשמה שעל הארץ לבין המקור שלה (הבורא), נשלחות אל הנשמה הזדמנויות להגשים את ייעודה – ולמלא את רצונה האמיתי, הפנימי. את הרצון הזה אפשר לגלות על ידי האזנה פנימה, לקול הפנימי שלנו (ואפשר גם לעשות קיצור דרך על ידי ייעוץ נומרולוגי, כמובן).
בקידוש נאמר: "פותח ידך ומשביע לכל חי רצון". לא במקרה נאמרת דווקא בברכה על הלחם המילה "רצון" ליד המילה "משביע": כשאנחנו ממלאים את הרצון האמיתי שלנו, שהוא ייעודנו, אנחנו שבעי רצון. כשאנחנו בייעוד שלנו, השפע עובר דרכנו בקלות: אנחנו מקבלים תובנות או כסף, אהבה או חמלה, טיפול או יכולת אנליטית – כדי שנוכל להעבירם הלאה, למי שזקוק לו. אנחנו שבעי רצון, וסביבתנו שבעת רצון בזכותנו. ומי ששולח אלינו את ההזדמנויות לשובע פיזי ורוחני שכזה הוא אותו אחד, שאליו אנו קשורים ומידמים באמצעות הרצון.

והנה רונה קינן, שלא מפסיקה לרצות. מוקדש באהבה אינסופית לחברתי מ', שכבר מזמן היה עלי להקדיש לה משהו רשמי>>