כבוד השופטת

פוסט ובו ידובר: על ביקורת עצמית, על מחצית שמאל של המוח וגם על נומרולוגיה קבלית

לא שאני לא אוהבת את עצמי. לפעמים אני משוכנעת שאני נפלאה. וחרוצה. ואינטליגנטית להפליא. וחברה מצוינת. ובת זוג למופת. זאת אומרת, בכל הימים שבהם אני לא יודעת מעל לכל ספק שאני אדם נוראי, חסרת מעוף, מתחזה לחכמה, חרא של חברה ובת זוג שפלא איך נשארים איתה אפילו רגע אחד.
גם את בעלי אני מאד אוהבת ומעריכה – לפחות בימים שבהם אני לא יודעת בבירור שהוא חייב להשתפר לאלתר. ככה הרי אי אפשר יותר. הייתי אומרת גם משהו כזה על הילדים, אם לא הייתי בטוחה שזה יעשה אותי אמא מזעזעת עוד יותר ממה שאני חושבת שאני (כלומר, בימים שבהם אני לא משוכנעת שאני אם השנה).

רדיו קול הדפקטים
אן למוט, בספרה המצוין "ציפור ציפור", קוראת לזיג-זג הזה "להאזין לתחנת הרדיו קול הדפקטים". "אם לא תיזהרו, רדיו קול הדפקטים ינגן לכם בראש 24 שעות ביממה, ללא הפסקה, בסטריאו", היא מזהירה. "מהרמקול הימני באוזן הפנימית ייצא זרם בלתי פוסק של האדרה עצמית, הימנונות למיוחדות שלכם, לכמה שאתם פתוחים וכישרוניים וצנועים וכמה לא מבינים אתכם מספיק. מרמקול שמאל יישמעו שירי ראפ של תיעוב עצמי, רשימות של כל הדברים שאתם לא יודעים לעשות, של כל הטעויות שעשיתם עד היום… וכן הלאה וכן הלאה".
נשמע משונה? בטח. הרי איך זה יכול להיות. תמיד למדנו שאו שאנחנו בטוחים בעצמנו, אוהבים את עצמנו, אולי אפילו מאוהבים בעצמנו, או שאנחנו מעורערים, בעלי דימוי עצמי נמוך וזהות דפוקה.
אז אולי רק אני מזגזגת ככה (כלומר, אני ואן למוט, מה שכבר גורם לי להיות בחברה מצוינת. או שכך לפחות אומרת אוזנייה ימין ברדיו קול הדפקטים שלי). יכול להיות שאתם באמת או זה או זה. אבל אם בכל זאת תשאלו אותי, הן התשבחות העצמיות והן התיעוב העצמי מגיעים בדיוק מאותו מקום: ביקורת עצמית. מי שבאמת בטוח בעצמו, לא צריך להזכיר לעצמו כמה הוא מצוין, ומצד שני הוא בטח לא אמור לדרוך על עצמו ברגליים עטויות דוק מרטנס. מי שבאמת בטוח בעצמו יכול לחייך בסלחנות אל שגיאותיו, ולהביט במבט אוהב אך מלא פרופורציות על הצלחותיו.

ביקורת על ימין ושמאל
בניגוד למה שנדמה, ביקורת עצמית לא מתחילה מהרצון לשפר, אלא מהרצון לשפוט. ד"ר דינה אייזן, בספרה המרתק "מסע אל ממלכות פנימיות" (הוצאת סינפסות) טוענת שהרצון לשפוט קשור למחצית השמאלית במוח שלנו: המחצית האנליטית, המערבית, הרציונלית, שאוהבת למדוד כל דבר בסרגל, להכריז מי למטה ומי למעלה, מי צודק ומי טועה, מה קודם ומה אחר כך. המחצית הזאת היא ייקית מרובעת ויבשושית, שאינה נותנת מקום לגם וגם, לביחד, לבו-זמנית. המדידה העצמית נובעת מהצורך הבלתי נלאה להשוות אותי לאחרים: אני כמו כולם או אחרת? מוצלחת יותר או פחות? עשירה יותר? נאהבת יותר? מתקדמת יותר?
כשאני ממנה את עצמי למבקרת של עצמי (ושל שאר העולם, כי זה תמיד הולך ביחד), אני אולי מקבלת פרסי ניחומים ("אני כותבת יותר טובה מ-X") אבל גם סטירות מצלצלות ("אני כותבת הרבה יותר גרועה מ-Y"). גרוע מזה: אני לא מאפשרת לעצמי להיות פשוט אני. כמו האצן שמבזבז אנרגיה כדי לבדוק כל הזמן מי מצדדיו ומאחוריו, כשאני משווה ומבקרת אני לא לוקחת את הזמן ליהנות מהרוח על הפנים, מהתחושה הנהדרת של הריצה, מהעובדה המופלאה שסביבי רצים אנשים ונשים רבים – כל אחד בדרכו, בקצבו, בתנועותיו הייחודיות – ליעדו המיוחד.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:
בנומרולוגיה קבלית המספר הקשור לביקורת הוא ארבע: אנשי ארבע (שנולדו ב-4, ב-13, ב-22 וב-31 לחודש, או שנתיב הגורל שלהם הוא 4) מצטיינים בראיית כל פרט, ובביקורת נוקבת על כל מה שלא מוצא חן בעיניהם. הכל חשוב להם והכל מפריע להם. שלא במפתיע, אנשי ארבע קשורים במזלם למבנים וקרקעות: החלקים היציבים, הקבועים, הפרגמאטיים של עולמנו, ולעולם המשפט והחוק. בקצרה, הם אנשי מחצית שמאל (שותפים להם בכך אנשי 1). גם שנה 4 היא שנה שבה אנחנו מוצאים את עצמנו בודקים ונבדקים על ידי היקום (ראו עוד על שנים אישיות ב"נומרולוגיה – מושגי יסוד").
אבל בהסתכלות כללית יותר, נומרולוגיה קבלית יכולה ללמד אותנו להיות פחות שיפוטיים ובוודאי פחות משווים. המספרים שאיתם באנו לעולם מעניקים לכל אחד מאיתנו ייעוד שונה, ודרך שונה לממש אותו. אם נולדנו עם מספרים הקשורים לטיפול והדרכה, אין לנו מה להשוות את עצמנו בקנאה לשכן המצליח כלכלית – שנולד עם מספרים של כסף במזלו. להיפך: מוטב לנו ללמוד מה אומרים המספרים שלנו ומה מראה מפת הדרכים הייחודית שהם משרטטים לנו באמצעות פסגות ואתגרים שמרכיבים אותה. כך נוכל להגשים את הייעוד הספציפי שלנו, שיגרום לנו לחוש מוגשמים, מסופקים, מאושרים – במקום שלנו, ולא במקומות אחרים.