כבר שנה

הבלוג חוגג יום הולדת שנה! פוסט חגיגי שכולל חלוקת תפקידים, חלוקת מדליות ו(הפתעה, הפתעה) נומרולוגיה קבלית

שלום חברים, ותודה שבאתם,
תסלחו לי, אני מאד מתרגשת. אפילו לא קניתי שמלה חדשה, כי לא הייתי בטוחה שתבואו (וחוץ מזה, קניתי אחת לפני שבועיים.  וגם פשוט לא מצאתי אתמול. ולא שלא חיפשתי). ואני יודעת שזו הייתה התראה קצרה, אבל בכל זאת, יום הולדת שנה. את הפרחים אני רק אשים במים רגע. ממש לא הייתם צריכים. כבר חוזרת. דרך אגב, הוא כבר הולך לבד לגמרי! ויש לו חברים חדשים! ולא תאמינו, הוא בפייסבוק לפחות פעם בשבוע! קטן קטן, אבל ממזר.
הבלוג שלי בן שנה. כמעט בדיוק. את הפוסט הראשון העליתי בסוף יולי שעבר. עברתי מאז שני חצאי חופש גדול ושנת לימודים שלמה. כתבתי בערך שמונים כתבות, הכנתי מעל שלוש-מאות וחמישים ארוחות צהריים, מילאתי, תליתי וקיפלתי בערך אותה כמות של מכונות כביסה, ולא אספור, למען בריאות הציבור, כמה סירוקי כינים. נסעתי פעם אחת לברצלונה, פעם אחת למדריד ופעם אחת ללונדון, ובכל נסיעה למדתי משהו חשוב על עצמי (ברצלונה: גאודי לא מדבר אלי. מדריד: טאקי כן. לונדון: גם שם אהיה לבד). עברתי שני פרויקטים גדולים במיוחד (יום עיון של "לאשה" שערכתי את התוכן שלו, בר מצווה לילד שערכתי בו המון שולחנות). התרגשתי בערך 100 פעם. צחקתי בערך 1195 (ממוצע של שלוש פעמים ביום), בערך שליש באירוניה ושליש מכל הלב. בכיתי בערך 150 פעם. עשיתי עבודת הכחשה אחת (אבל יסודית) כשהדייג עבר צנתור. העברתי שני קורסים על נומרולוגיה. צבעתי שיער. הוצאתי ספר לאור. עשיתי באמת לא יודעת כמה אבחונים נומרולוגיים, כולל לאנשים מקריים ברכבת וכאלה (כזו אני, אובססיבית). ובתוך כל זה, עשיתי דבר אחד קבוע, כל שבוע: כל יום שישי בבוקר התיישבתי וכתבתי פוסט.
טוב, אני יודעת שזה לא נראה כמו משהו נורא מרשים. המוני אנשים עושים את זה, מן הסתם (גם אם לא כולם ביום שישי). אני גם יודעת שיש כורים בסין שמן הסתם עמלים קצת יותר קשה ממני. שמעתי שגם הרופאים המתמחים טיפ-טיפה יותר עסוקים.
ובכל זאת, אני מאד מתרשמת מעצמי (וזה בהחלט עניין יוצא דופן, אחרי שילדות סוציאליסטית שלמה עברה בניסיון להוציא ממני את ההרגל הקפיטליסטי המסואב הזה). למה? פשוט כי לקחתי על עצמי תפקיד, ומילאתי אותו. כל הזמן. שנה שלמה.

קח לך תפקיד ובנה לו בית

"אז מה", אני שומעת אתכם אומרים (יש לי הרי אוזניים בגב). "לכולם יש תפקידים, מה הביג דיל". ובכן, הביג דיל הוא לא לקחת תפקיד. הביג דיל הוא להחליט למלא אותו כל הזמן.
וכאן, חברים, אנחנו מתחילים להסתבך (אתה שמה מאחור, מה אתה זז כל הזמן? יש לך פיפי? אז תצא ותחזור. עוד ייקח לי זמן עם הנאום. עד שכולם כאן, אני חייבת לנצל כל רגע מחמש דקות התהילה שלי).
כי "כל הזמן" הוא בהחלט הגדרה לא פשוטה, כשמדובר במרבית התפקידים שלנו. אנחנו בהחלט מוכנים להיות הורים רוב הזמן. עובדים רוב הזמן. בני זוג רוב הזמן. אנשים יראי שמיים או סתם מוסריים רוב הזמן. אבל כל הזמן? כל כל כל הזמן? כולל במוצאי חג ובמהלך אנגינה? זה כבר עניין אחר לגמרי.

עניין של זמן

כי להיות "כל הזמן בתפקיד האמא", זה אומר, למשל, לזכור למלא את התפקיד גם באמצע משהו נורא מעניין בטלוויזיה, או באמצע שיחה עם חברה טובה, או כשאת שפוכה לגמרי – ולהתפנות לעיסוקים המרתקים מאין כמוהם של הפרדה בין ילדים בועטים, עזרה בשיעורים במתמטיקה, או כאמור – סירוק כינים. יותר מזה: זה אומר להחליט במודע לא לעזור לילד לקשור שרוכים / לקלף ביצה קשה / לפתור תרגיל במתמטיקה, למרות שזה היה לוקח רבע זמן – רק כי זה מה שנכון בשבילו, גם אם הוא יצרח עכשיו עד לב השמיים שאיזו מין אמא את ורק מהטלפונים של מ"לאשה" אכפת לך.
להיות בתפקיד בת הזוג כל הזמן, זה אומר לזכור את המחויבות שלך לשלומו וטובתו של בן הזוג שלך גם כשאת קרועה מעייפות, גם כשהוא בקריזה עלייך, חולה או מתוח, ואפילו כשהוא עוד פעם השאיר את הנעליים בסלון. להיות בתפקיד הבעל זה אומר לזכור את המחויבות שלך לשלומה וטובתה של בת זוגך גם כשנדמה לך שהיא לא סופרת אותך או אפילו מסתכלת על אחרים; ואפילו כשהיא שוב שכחה לשלם את הטסט. זה לזכור שהמחויבות שלכם זה לזה קיימת כל הזמן – גם כשאתם שואלים את עצמכם מה עבר לכם בראש כשהחלטתם להיות יחד. ועכשיו, תראו לי אחד שממלא את תפקיד בן הזוג כל הזמן. לא מכירה אחד כזה.

מה אני, אני רק בן אדם

והכי קשה, אם תשאלו אותי, הוא התפקיד הלא רשמי – אבל הכי חשוב שניקח עלינו בחיינו: להיות בני אדם. יצירי האל, נזר הבריאה, שאמורים לממש בכל רגע בחיינו את המחויבות שלנו לייעוד, לשותפות שלנו במעשה הבריאה. להיות אנשים טובים – קודם כל לעצמנו, אבל גם לכל הסביבה שלנו.
רובנו מוכנים לשקוע פה ושם בשיח פילוסופי עמוק על משמעות החיים. רובנו מסוגלים רוב הזמן להיות טובים ונדיבים. רובנו מסוגלים לפחות מדי פעם להימנע מרכילות, השלכת אחריות או פעולה על פי אינטרס. אבל תמיד? כאילו, כל הזמן?
מהי בעצם הגדרת התפקיד? להיות בתפקיד בן האדם זה אומר להקשיב לקול הפנימי – וגם לשמוע בקולו. זה אומר לעשות את הדבר הנכון בכל רגע נתון. לא "הדבר הנכון" שיוביל אותנו לתוצאה הרצויה, אלא "הדבר הנכון" כפשוטו: הדבר היחיד שמוסרי לעשות עם מה שמגיש לנו הרגע. להתאפק ולא לרכל. לתת קבלה גם אם אפשר לא. לתת נדבה לקבצן גם אם הוא נראה מעצבן. לחבק את הילדה גם מתחשק הרבה יותר לנזוף בה. להרים טלפון ולתרום לחשבון של ההוא, החולה, שפורסם בעיתון שהוא חייב לגייס כסף, גם אם הטלפון הזה בורח לנו מהראש. למה? כי זה מה שנכון לעשות.
להיות בתפקיד בן אדם כל הזמן זו משימה מפרכת. זו הליכה עקשנית בשביל שכל הסתעפות ממנו, כמעט, מציעה אופציה קלה יותר. ברוב הזמן, אגב, גם לא נקבל שום פרס ושום טפיחה על השכם אם נבחר להמשיך ללכת. יכול להיות שאפילו יצחקו עלינו.

הפרס הראשון

שום פרס… חוץ מהפרס הראשון: חיסכון ניכר בכאב. כי אם יש דבר אחד שמילוי התפקידים שלנו יודע לעשות עבורנו, הוא זה: לחסוך מאיתנו כאב.
בכל פעם שאנחנו בוחרים לא לעשות את התפקיד שלנו, אנחנו אולי חווים הנאה והקלה – אבל בסופו של דבר נחווה כאב. מי שלא הקשיב לילד שלו, ובתוך תוכו יודע שהיה עליו להקשיב – חווה חרטה. מי שמחליט לא לעשות את העבודה שלו עד הסוף, אלא רק ליד – מרגיש אי נוחות, אולי אפילו חשש שיתפסו אותו. מי שיצר מערכת יחסים מחוץ למסגרת הנישואים, עד כמה שהיא תהיה מרגשת וממלאת – בסופו של דבר יחווה כאב (אם בפירוקו של קשר זה, ואם בפירוקו של האחר) – לא כולל רגשי אשמה והתגבהות חומות בינו לבין בן זוגו החוקי עוד לפני אחת הפרידות.
כשאנחנו לא ממלאים את התפקיד שלנו, בסופו של דבר נחווה חוסר שלמות עם עצמנו. הדיסוננס שנוצר בין הנשמה ששומעת לבין האישיות שמחליטה לא לבצע, צורם לנו את האוזן הפנימית. וככל שהצרימות רבות יותר, כך חיינו יהיו פחות הרמוניים.
קשה להיות בתפקיד. אבל בסופו של דבר, חייו של מי שנמצא בתפקיד תמיד קלים יותר– כי על שכמו אין רגשי אשמה, חרטה, סודות, שקרים, הסתבכויות. לא משנה מה יהיו התוצאות של מעשיו, בכל רגע נתון הוא יכול להסתובב אחורה, ולומר: "עשיתי הכי טוב שיכולתי באותו רגע".
כשאנחנו מחליטים לשמוע בקול הקול הפנימי, ולהיות בתפקיד שלנו (ולא משנה איזה מהם) – אולי קשה לנו להתגבר באותו רגע. אולי אנחנו מרגישים שאנחנו מוותרים. אבל בסופו של דבר הויתור נותן לנו יותר. יותר שלווה. יותר אושר. יותר קלות. יותר הרמוניה עם עצמנו.

ולחלוקת המדליות

סליחה, חברים, סטיתי. ההוא עם הפיפי תיכף מתפוצץ. אנחנו רק מחלקים פה מדליות, וכבר מגיע כיבוד.
אז ככה:
מדליה על אירועים וגירויים מעוררי מחשבה מוגשת בזאת בדחילו ורחימו לדייג הבית ולילדים. בלעדיכם כנראה חיי היו קלים וריקים מכדי לחשוב עליהם. ואל תשאירו את המדליות פה באמצע הסלון. די נמאס לי לסדר כל הזמן אחרי כולם.
מדליה על הקמת אתר ותמיכה טכנית ומוראלית לאורך כל הדרך, מוענקת בזאת לשגיא לוי, מקדם אתרים, איש תיירות וחקירה בלתי פוסקת.
מדליה על התמדה ועומק בתגובות מוענקת בזאת ליעל רוזמן ומיכל אוסרי בן אור. תודה גם לשאר המגיבים והמגיבות: אין לכם מושג איזה אושר זה בשבילי. אורנה נריה-יוגב ומרב ארבל שמקפידות להגיב במייל: רק אני רואה את התגובות החכמות ומעוררות המחשבה שלכן. לא חבל?
אות הוקרה מעוצב מוענק למיכל קרן-גלמן ולענת בר לב-אפרתי, שתמיד אפשר לחלוק איתן רעיונות בלתי אפויים ותובנות יד רביעית, ולקבל תגובות אינטליגנטיות ובהירות.
לחברות פייסבוק החכמות שלי, שקוראות ומגיבות שם: ישש ישש יששששש! אני מכורה לזה, שתדעו.

ולכם, שקוראים והולכים איתי מדי פעם, לכמה מטרים מהשביל המפותל שלי, צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו – תודה. מוזמנים בהמשך. ואם יש לכם מה להגיד – רק תגידו.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

כמעט כל יום וכל שעה מציבים בפנינו דילמה של "מה הדבר הנכון לעשות": לעזור לילד או להמשיך לקרוא עיתון, לבדוק עוד מקור מידע או להסתפק במה שיש. אבל מעבר לזה, לפי נומרולוגיה קבלית, לכל אחד מאיתנו יש ציוויים משמעותיים יותר שמקופלים בתאריך הלידה שלו: הוראות לגבי עיסוק, הולדה ומיקום בחיים, ובמילים אחרות – הוראות ביצוע לייעוד, לתפקיד המיוחד שלנו. ומכיוון שכל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד, גם ציוויי התפקיד הם ייחודיים.
כשאנחנו לא מקשיבים לציוויים הללו, ומסרבים למלא את תפקידינו, חיינו הופכים קשים יותר. ראשית, מפני שאנחנו לא מרגישים סיפוק: הנשמה שלנו מבקשת משהו, ולא יודעת מה בדיוק.
שנית, מפני שהחיים מתעקשים שוב ושוב להביא אותנו למלא את הייעוד שלנו, בדרך זו או אחרת: כשהנשמה שלנו לא מסופקת, היא שולחת אותות ליקום / למקור / לאלוהים – לאותו החלק שלה שנשאר למעלה. או-אז, היקום נענה, ושולח מצבים שיעזרו לנשמה להגשים את ייעודה. וכך, אם הציווי שלנו הוא לעבוד מהבית ואנחנו מסרבים – אולי יישלחו אלינו פיטורים שיושיבו אותנו בבית. אם הציווי שלנו הוא להיות בסביבת טיפול ואנחנו מתעלמים – אנחנו עלולים לחלות בעצמנו, או שנצטרך לטפל באדם קרוב. ואם כתוב לנו שעלינו להיות בסביבת פרסום ואנחנו מצטנעים – עלול להגיע אלינו פרסום שלילי. מבחינתנו אולי מדובר במצבים שליליים, אבל מבחינת הנשמה – היא מקבלת את מה שדרוש לה.
רגע לפני שאנחנו נבהלים, חשוב להבין: לכל מספר של ציווי יש יותר מאופציה אחת לביצוע. ייעוץ נומרולוגי יכול להבהיר לנו מה האפשרויות לביצוע הציוויים שלנו, וכך לעזור לנו לבחור את אלו שיעניקו לנו סיפוק ואושר מתמשך.

ועכשיו, שיר סיום: תפילת יום הולדת. תרצה אתר המופלאה, חווה אלברשטיין המופלאה לא פחות