כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

כל המשפחות המתפקדות

מיני פוסט, פוסט ליל הסדר (ובקיצור, פוסט טראומה)

כל המשפחות המתפקדות דומות זו לזו. אך המשפחות הלא מתפקדות – לא מתפקדות הן כל אחת על פי דרכה. ההבנה הזו – בפרפראזה על אנה אהובתי – היא ההבנה שהתגבשה בי בהכנות לליל הסדר ולכל אורכו של הערב המאד ארוך הזה, שחגגנו ברוב עם ועדה (או ככה לפחות זה הרגיש) אצלנו, השנה.
היה לא פשוט, או דווקא פשוט מאד, תלוי על איזה צד של צלחת הפסח מסתכלים. מה שבטוח שהיה משונה. והזוי. אפילו מצחיק. מה לא היה שם: ביקורת וסליחה, חשבונות ישנים ובגדים חדשים, דאגה להיות צודק וניסיון להיות חכם, נוכחות יתר וחוסר נוכחות, מתנות לא מתאימות וכיסאות עוד פחות מתאימים. סדר אמרנו? ובכן, יותר קרוב לתוהו ובוהו.

כמו צילום רנטגן

מה הקטע עם משפחות? למה זה כל כך מורכב, כואב, מוציא מאיתנו את הצדדים שכמעט שכחנו שקיימים אצלנו? למה אנחנו חוזרים דווקא שם – אחרי כל הדרך שעשינו – להיות ילדים קטנים, שנעלבים משטויות ומנסים לרצות?
כנראה שהסיפור מסתכם במה שאמרה קרובת משפחה מבוגרת שלי שהביטה בהגדה בשילוב של שעמום ותיעוב, וזרקה: "אוף, הכל פה זה היסטוריה".
ומה שנכון נכון. לא במקרה ליל הסדר, שמוקדש כולו להיסטוריה, הוא ליל המשפחות, השלמות והחסרות, המשמחות וההרסניות. כי כשאנחנו מסתכלים על המשפחה שלנו, אנחנו רואים את עצמנו, שלב אחרי שלב, עוד מלפני שנולדנו ועד עצם היום הזה. כמו רנטגן שמראה לנו הקליפות ואת היסודות; את מה שירשנו ואת מה שניסינו לזרוק מאיתנו. הנה קורבנות, וכאן צדקנות. הנה "לא רואים אותי" וכאן "למה דווקא אני". וכאן, משמאל, ליד הריאות, "אין לי זמן לנשום". אופס, מה זה הכתם השחור הזה ליד הלב? אהה! תסמונת "את האח שלי אוהבים יותר!"
וכך, עם החיזיון הזה מול העיניים, שום דבר לא חדש: לכל הערה יש מקום בקונטקסט ההיסטורי; כל התנהגות או מתנה היא הוכחה נוספת בטיעון שאנחנו בונים כבר שנים. הכל טעון במשמעויות ובאזכורים. וכך, הופך ליל הסדר לסדרה של השתקפויות מראה, אחורה אחורה אחורה, וכל דבר הוא כמו, או לשם שינוי; בדיוק אותו דבר או בדיוק להיפך. שום דבר לא נקי: הכל קשור למה שכבר היה פעם.
ולבסוף, דרך המשפחות שלנו, אנחנו רואים את הדרכים בהן לא בחרנו. את הרגע המסוים שבו בחרנו להתפצל מעץ המשפחה ולבחור ענף משלנו. דרכן אנחנו רואים את כל הדרכים בהן היינו אמורים להיות אחרים, וזה לא קל. מול הדרכים בהן לא בחרנו יש לפעמים כמיהה ונוחם וחרטה, ולפעמים ביקורת ואפילו כעס. מה שכן, לעיתים נדירות יש בנו השלמה.

בכל יום ויום

אז מה עושים עם זה? ובכן, מהסדר הזה יצאתי עם שני טיפים מועילים להתכנסויות משפחתיות. הטיפ הראשון הוא שכוס יין עוזרת, ועוד כמה כוסות יין עוזרות עוד יותר (כנראה לא סתם נקבעה ההוראה של ארבע כוסות: קל יותר להתמודד עם מה שדזבין אבא בתרי זוזיי כאשר קשה לך להבחין בינו לבין הבן דוד השלישי משמאל. אופס, פתאום הם נורא דומים. חוץ מהזקן).
גם הטיפ השני לקוח מההגדה, שבה נאמר: "בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים". במילים אחרות, ההיסטוריה חשובה, אבל מה שקורה – קורה לך עכשיו, ומה שנראה כאילו הוא סגור וחתום ואי אפשר לשנותו, למעשה פתוח לאפשרות ולפרשנות מחודשת ממש היום, ממש עכשיו.
הסבים של הסבים של הסבים בחזקה חמישית שלנו חוו במצריים היסטוריה ארוכה, בת כמה דורות. בנו לעצמם חיים והרגלים ומשפחות וכללים, והיו ביניהם כאלה, מן הסתם, שלא רצו לצאת ממנה ומכל התסריטים הקבועים של מי עושה מה ומי אומר מה. אבל אז הגיע מנהיג אחד, לא בטוח שנורא כריזמטי, ולא לגמרי סגור על עצמו, שהציע אופציה אחרת. שאמר – גם אם מה שהיה חשוב ומעצב, אפשר להחליט על דרך חדשה.
במילים אחרות: אי-אפשר לשנות את איך שההורים שלי התנהגו לפני עשרים או עשר או שלוש שנים, אבל אני יכולה להחליט ממש עכשיו לצאת ממצריים, ולהפסיק לסחוב את המיצרים איתי. אני לא חייבת להמשיך להיעלב, לקחת ברצינות ולהשוות. אני יכולה לנסות לראות כל רגע כאילו הוא חדש וטרי ולא קשור לכלום. גם אם עד כה בחרתי באופן קבוע בפרשנות אחרת, אני יכולה לבחור פרשנות חדשה לגמרי למה שמתרחש מול עיניי. חג הפסח הוא חג החירות, וככזה, הוא מזכיר לנו שחירות פירושה בחירה: היכולת להגיב איך שנבחר, ולא איך שהאוטומטים שלנו בוחרים. זה עובד, אם מחליטים (אבל ליתר ביטחון, שתו יין).

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

על פי נומרולוגיה קבלית, יש מספר שעצם מהותו היא חופש: המספר חמש. אנשי 5 (כלומר, אלה שיום הלידה שלהם הוא ה-5, ה-14 או ה-23 לחודש, או אלה שנתיב הגורל שלהם הוא 5, ובמידה פחותה – אלה ששמם הפרטי או שמם המלא הוא 5) חייבים חופש, ושונאים הגבלות. הם מכורים למרחבים ולשינויים, רואים קדימה, חושבים מהר, אוהבים להתנסות ולחוות. הם צריכים אוויר וחוץ, ונחנקים במסגרות כובלות ושגרתיות. לרוב הם כריזמטיים, בעלי כושר מכירה, מסתדרים היטב מול קהל. המספר 5 קשור בין השאר גם למדיה ולפרסום, כך שמי שיש לו 5 במקום בולט במפה הנומרולוגית שלו, יכול לסחוף אחריו לבבות כאמן, גורו או פוליטיקאי.
אנשי 5 מלמדים אותנו שני דברים על מושג החופש: האחד – שחופש קשור במהותו לגמישות. יכולתם של אנשי 5 להסתכל על המציאות במבט מקורי ולהסתגל בקלילות לשינויים, מאפשרת להם חופש מירבי – משום שחופש פירושו בחירה כיצד להגיב. כאשר איננו מקובעים לאוטומטים שלנו, אלא מוכנים לחשוב אחרת – החופש שלנו גדל, משום שמגוון התגובות האפשריות שלנו גדל. כשאיננו מוגבלים לקונבנציות, לכללים, לנורמות, וכאשר התפישה שלנו גמישה ולא מקובעת – אנחנו חופשיים הרבה יותר.
הדבר השני הוא שחופש רב מחייב אותנו לאחריות רבה. אנשי 5, שלא תמיד ערים לכך, נוטים לא פעם לקחת את החופש והגמישות המחשבתית עד הגבולות הבעייתיים שלהם – וליפול אל בורות כמו התמכרויות ואפילו מעבר על החוק. אם אנשי 5 ישכילו לשלב בהתנהלות שלהם אחריות הכרוכה בו, הם ירוויחו את החופש המוחלט: החופש לבחור נכון.

ולסיום, שירו של הנווד הנצחי, ניל יאנג, שגרם לי בנעוריי הרחוקים ומעוטי החופש לחלום על מסעות, שעד עצם היום הזה לא עשיתי (טוב, נו, עשיתי מסעות אחרים). לשנה הבאה, אולי


דילוג לתוכן