כל פעם קצת

אם אדם קופץ ממטוס באמצע הלילה, הוא מן הסתם לא אני

אם אי פעם, מסיבה תמוהה כלשהי, בלתי סבירה בעליל, אצטרך לצנוח ממטוס… ובכן, אין ספק שמישהו יצטרך לבעוט לי בתחת כדי להזיז אותי מהפתח.
יש אנשים שרואים פתח, ומייד עוברים בו מלוא הגוף, כי אין להם ספק שנארניה מחכה בצד השני. אני אולי אציץ טיפונת, אבל מייד אחזור אחורה.
אני לא מהקופצים. ולא מהרצים קדימה. ולא מהעוזבים הכל מאחור. עלי אף אחד לעולם לא יכתוב כתבה בנוסח "יום אחד בהיר היא החליטה לשנות הכל". אני לא מהמשנים הכל, ובטח שלא ביום בהיר. אני פחדנית. אני (כמו החייט מהשיר של זך, רק בלי הצידוק ההיסטורי הראוי) נגד פרידה.

להיאחז בדלת המטוס

ואולי בגלל זה מגיעים אלי לקליניקה המתלבטים. אלה שיודעים  לעשות משהו אבל חוששים. אלה שכמוני נאחזים בדלת המטוס, גם אם ברור שהמשימה נמצאת אי שם למטה. אני שונאת שינויים, וקצת מקנאה באלה שיודעים לעשות אותם בקלות ובאומץ.
אף פעם לא ידעתי לעשות שינויים מהר. עד היום אני לא יודעת לקפוץ ראש לבריכה. אני נכנסת רגל אחרי רגל, ובאיטיות את שאר הגוף. אני לא יודעת להיפרד מהר מאנשים. אני לא יודעת להיפרד מהר ממקומות, מעבודות, מסיטואציות. אני צריכה שיבשילו התנאים. במילים אחרות, אני נשארת עד שאי אפשר יותר, או עד שהשינוי מתרחש לפני שאני מתרחשת.

נשארת יותר מדי

ואני יודעת כבר שזו הסיבה שלא פעם אני נשארת יותר מדי. זו הסיבה שמגיעות לחיי סיטואציות בלתי נסבלות. כי רק אז, כשבלתי נסבל, אני זזה הלאה (בכל פעם – אפרופו החייט של זך – שאני חושבת על השואה, עולה בי ההרהור שאני בטח הייתי נשארת עד שהיה מאוחר מדי). ובכל זאת. אני צריכה את הבלתי נסבל כדי לזוז כי רק אז אין לי מה להפסיד. ופחד ההפסד, הפחד המשתק של ההפסד, הוא זה שמונע ממני לזוז לפני. פחדנית, כבר אמרתי?
וזה תמיד מכעיס אותי. אני כל כך מהירה בכל דבר – למה דווקא פה אני כל כך איטית?

נכנסת לשינוי מוכנה

ואז אני חושבת על כך שמצד שני – זו הסיבה שאף פעם לא נכנסתי לשינוי כשאני לא מוכנה אליו. אני נכנסת למצבי שינוי כשיש לי במה להחזיק. כשיש לי מעקה שהכינותי מראש. כשאני אולי לא בטוחה לגמרי, אבל כמעט בטוחה, שאני יכולה להישאר יציבה.
ואני כבר יודעת שזה קשקוש, כי כשהחיים מפתיעים הם מפתיעים. וכשהם מפרידים הם מפרידים. וזה אף פעם לא כמו שדמיינתי שיהיה. ובכל זאת. כבר אמרתי שאני נגד פרידות?

זה הקצב שלי

ובזמן האחרון אני מתחילה להשלים עם זה. להבין שזה הקצב שלי, זה הדפוס שלי: צעד ועוד צעד. כל פעם קצת.
ואני מבינה שזה מאט לי את הקצב. שיכולתי להיות כבר במקום אחר. אבל האמת היא שלא יכולתי להיות במקום אחר. יכולתי להיות רק איפה שאני עכשיו: מתחבטת, מתלבטת, עד שאני כבר לא מתחבטת ומתלבטת. עד שפתאום אני שלמה.
ועוד אני מבינה שזו אולי הסיבה שאני כמעט אף פעם לא מתחרטת על צעד שעשיתי. כי כשהצעד מגיע סוף-סוף, אני עושה אותו בכל מאודי. אני עושה אותו בביטחון. נפרדת וזזה קדימה, בידיעה שתיכף אעצור שוב.

אינסטינקט הבלימה

אז אני לא הכי מהירה. ולא הכי אמיצה. ואף אחד לא יכתוב עלי כתבה על איך הפתעתי את העולם. אבל אני כל הזמן מתקדמת. כל הזמן זזה. לאט, אבל זזה.
ובונה. כל הזמן בונה. עוד כלים ועוד מעקות ועוד יכולות.
וכשאני ממש כועסת על עצמי, אני מזכירה לעצמי את הסיפור הבא, שקרה באמת: כשאחד מילדיי היה בן עשרה חודשים ועוד לא הראה סימנים לזחילה, הגעתי איתו בחרדה לפיזיותרפיסטית. היא הרימה אותו, אחזה אותו בביטחון והגלישה אותו כשראשו כלפי מטה. "את רואה איזה חכם הוא?", היא אמרה לי. "אינסטינקט הבלימה עוד לא התפתח אצלו: הוא עוד לא שולח ידיים כלפי מטה. ובגלל זה, הוא לא מתרומם על ארבע לזחילה. אוטוטו האינסטינקט יתפתח, והוא יתחיל לזחול".
וככה בדיוק היה: הוא למד לשמור על עצמו, ואז התחיל לזחול. וללכת. והיום כשהוא רץ, רואים אחריו רק שובל של אבק.
וככה בדיוק אני: ברגע שתתפתח היכולת (טוב, טיפה אחר כך), אני אתחיל לזחול. ואז ללכת. ואז לרוץ.
בקצב שלי.

נ.ב. 1: ואם גם אתם מתקשים במצבי שינוי, יודעים שצריך לזוז אבל מתקשים לעשות זאת, מוזמנים לטיפול תטא הילינג, בקליניקה או בסקייפ. (לתטא יש כלים נהדרים לטיפול בקושי עם פרידות ושינויים). ביחד נגלה מה הקצב שלכם, מה הדפוס שעוצר אתכם, ומה נכון שייעשה כדי שתרגישו בטוחים מספיק לזוז… או בכלל להישאר.

נ.ב. 2: תיכף זה יעבור, תיכף ידליקו אור (לע' ו-ל', כל אחת בדרכה)