כשזה עמוק

כשזה עמוק זה כואב. כשזה אמיתי את סובלת. או שאולי לא? פוסט שנמאס לו מכל הג'אז הזה

לפני 200 שנה פלוס-מינוס הייתי קופירייטרית במשרד פרסום. הו, אלוהי הגשמת חלומות הנעורים, איך הייתי מאושרת כשהתקבלתי לעבודה. היה שם כל מה שאיכלס את הפנטזיות שלי על משרדי פרסום: משרדים יפים, תקציבאים מחוייטים וקריאייטיב מטורלל.
הדבר היחידי שהפריע לי היה שסבלתי נורא. שנאתי את העבודה שלי. לא הסתדרתי עם הצורך לקצר ולהביא שורות מחץ (אני בחורה של טקסטים ארוכים, כמו שאתם יודעים). שנאתי למכור נדל"ן. ושנאתי במיוחד להיות הקופירייטרית הפחות טובה (הקופירייטר השני היה גאון בזה. ובכלל). אז עבדתי קשה יותר. ועוד יותר קשה. כי אם לא הולך לי ולא טוב לי, זה הרי סימן שלא התאמצתי מספיק. וכשגם זה לא עזר, נרשמתי ללימודי מנהל עסקים, כדי להיות תקציבאית. למרבה המזל, אלוהי ההחלטות הנכונות (חבר של אלוהי הגשמת החלומות), הקשה את ליבו של המנכ"ל, שסירב לתת לי לצאת ללימודים. רק תארו לעצמכם, שהייתי מוצאת את עצמי עובדת בעבודה שאני שונאת ולומדת לימודים שאני מתעבת, רק כי לימדו אותי תמיד לזרוע בדמעה.

הזורעים בדמעה

כי אם יש אמונה שנתתי לה לעשות שפטים בחיי יותר מדי זמן, הרי היא זאת: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". עשיתי את זה בכל תחום: בעבודה, בלימודים, בכלל. האמנתי שאם זה קל לי, זה לא שווה. אם לא התאמצתי, אני ראויה להשיג יותר מזה. אם אני רק מתענגת, זה לא מספיק עמוק.
אבל במיוחד עשיתי את זה ביחסים. הו, כמה עשיתי. לא רציתי להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותי לשורותיו. פיתחתי דחייה קלה מאלה שמתים עלי. אני? תנו לי להיאבק על הקשר. למה בקלות אם אפשר בקושי?
וככה הלכתי על הקשים ביותר. המסוקסים, אלה שלא חושפים רגשות. על האגוזים שכל שן נשברה עליהם בעבר, שרופאי שיניים בנו עליהם קליניקות. כי רק אם זה קשה עד טירוף, זה שווה.
כי האמנתי שאם זה קל ונעים, אז זה בטח לא עמוק. ועמוק הוא רק מה שגורם כאב מר לצד העונג. ואם זה ככה, אין לי אלא להתאהב במי שלא נכון לי, או להתאהב במי שנכון לי ומיד לייצר דרמות חדשות לבקרים. כי יחסים עמוקים משמעם כאב עמוק. ואם אין כאב עמוק, סימן שמשהו שם לא נכון. לא נוגע. לא עד הסוף.

לקלף את הבצל

בשנים האחרונות אני מקלפת מעלי קליפות של בצל. אמונות של פעם. סגפנות ודרמה ולחץ ושליטה. אבל איכשהו, כך נראה, האמונה שדברים אמורים לכאוב לך, ואם לא זה אומר שהם לא שווים, נשארה תקועה בלי שאבחין בה.
אבל לאחרונה אני חושבת על הסיפורים שאני שומעת בקליניקה: על יחסים מכאיבים, יחסים שגורמים סבל קבוע לצד פירורי העונג, כאלה שמשלמים עליהם מחיר של דחייה עצמית ושנאה עצמית ובוז עצמי.
וחשבתי כמה כולנו שקועים בסיפור המטורף הזה, שאהבה עמוקה פירושה כאב עמוק. כמה התבלבלנו, כמה התבלבלתי.

אהבה, לא שנאה

כי זה להיפך. פשוט להיפך. אהבה לאדם אחר לא אמורה לגרום לך לשנוא את עצמך. היא לא אמורה להכאיב לך. היא אמורה להיות סביבה מיטיבה, משמחת. ואהבה עמוקה משמעו שאת מרגישה כך לעומק.
וזה לא אומר שאין בה רגעים לא נעימים. יכולים להיות בה, אבל הם בטח לא הרוב. ויכולים להיות בה רגעים שבהם את מבינה שעשית משהו לא לעניין, והגיע הזמן לגדול. אבל ההבנה הזו לא אמורה לגרום לך לשנוא את עצמך, אלא להביא הקלה. כמו שמרגישים אחרי שהלכת לאיבוד בעיר גדולה ועלית על זה, ואת יודעת שעוד צפויה לך דרך מייגעת חזרה אבל עכשיו את יודעת לאן.

המאמץ הוא לא תנאי

וזה כך לא רק באהבה לאדם, אלא באהבה למקצוע, למשהו שממש רוצים לעשות. אם זה כואב, זה לא נכון. מותר להתאמץ, אבל המאמץ הוא לא תנאי. ואם הוא גורם לך לתעב כל רגע, או לתעב את עצמך, אז את לא בכיוון הנכון.
כי אני יודעת שכשזה נכון, אני מתאמצת אבל זה לא מרגיש כמו מאמץ: זה מרגיש כמו ביטוי עצמי. אני מרוכזת, אני ממוקדת, הזמן חולף לי מתחת לאצבעות. "זרימה", קוראים לזה בפסיכולוגיה חיובית.
וכשאני סובלת, אני הכי רחוקה משם. במקום לזרום, אני נאבקת בצוקים. מטפסת ונשרטת ונצבטת.
ואם אני מקשיבה לעצמי – מקשיבה באמת – אני מבינה שהסבל הוא רמז, אבל הפוך ממה שחשבתי. הוא לא אומר שאני נמצאת במקום או במערכת יחסים עמוקה, אלא ששקעתי בבור עמוק. הוא מה שנוצר כשקול פנימי בתוכי אומר לי: "שימי לב, משהו פה לא נכון לך בצורה מהותית". בדיוק כמו שהקלות אומרת: "את עושה בדיוק את מה שהמהות שלך אוהבת. את מה שאת מוכשרת לעשות. את במקום הנכון לך".

רוצה את זה קל

ואני מבינה שהגיע הזמן לעשות את זה קל. להרשות לעצמי לכבד את מה שקל לי, את מי שקל לי איתו. לכבד את הרגשות שלי, שמדריכים אותי בכזו נאמנות.
ובעיקר להבין שההתעקשות על הקושי נובעת מהנטייה שלי להעמיד את עצמי במבחנים; להגיד לעצמי שזה אף פעם לא מספיק; שאמור להיות משהו יותר מזה.
כי קלות נכנסת לחיים כשאני מסכימה להודות בפני עצמי שמה שאני אוהבת (ומי שאני אוהבת) זה ממש בסדר. שמותר לי להסתפק (כלומר – לחוש סיפוק) בדברים שאני טובה בהם, במה שאני אוהבת לעשות. אני לא צריכה לעשות מה שלא עושה לי טוב גם אם הוא נורא נחשב בעיניי. אני לא צריכה להיות עם אנשים שגורמים לי לחוש לא מספיקה, עד כמה שאני אוהבת אותם. הם כנראה צריכים מישהו אחר בחייהם. וגם אני.
אז אני מכריזה על עידן הקלות. העידן שבו עומק נמדד רק על פי דבר אחד: כמה עמוקה התחושה שלי שטוב לי וקל לי.

נ.ב. 1. אם גם אתם נוטים להיקלע למערכות יחסים שגורמות לכם להרגיש רע עם עצמכם, ומשתוקקים למערכות של קלות ועונג, מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג שבו נעיף את האמונות בקושי וסבל כמפתח ליחסים (כל עוד הן קיימות, אלה האנשים שיימשכו לחייכם).
אגב, אם אתם נוטים לא להעריך את מה שבא לכם בקלות (למשל – לתמחר בזול עבודה שעשיתם כי 'לא באמת התאמצתם'), או לחפש את הקאץ' בכל רגע נעים בעלילת חייכם – זה ממש אותו דבר. די, הגיע הזמן לחיות בקלות. אין סיבה שלא.

נ.ב. 2. תזכורת: כשזה עמוק, את אמורה לקטוף כוכבים, לא לראות כוכבים.