כשזה פשוט מה שזה

פוסט ובו ידובר: על רצון, על השלמה ועל נומרולוגיה

השבוע ראיתי כוכב נופל.
בפעם הראשונה אחרי שנים. בוהק, נוצץ, אמיתי. כמו כשהיינו ילדים. חשבתי מהר. ביקשתי משאלה. לא אגלה מה ביקשתי – בכל זאת, יש דברים שנועדו מעצם טיבם להישאר סוד – אבל אגלה מה אשתדל לזכור לבקש בפעם הבאה: להסכים עם היות הדברים כפי שהם.

רוצה אחרת

כי לאחרונה אני בעיקר נתקלת ברצון שלי שהדברים יהיו אחרים מכפי שהם. יש לי כל כך הרבה תכניות בשביל העולם. אני רוצה שהילדים שלי יהיו בריאים ומאושרים כל הזמן. אני רוצה שהדייג יהיה בריא ומאושר כל הזמן. אני רוצה בעצמי להיות כל הזמן בריאה ומאושרת. אני רוצה את זה בכל כוחי וכל מאודי עבור האנשים שאני אוהבת. אני רוצה שהם יסכימו עם האופן שבו אני מגדירה בריאות ואושר. אני רוצה שהדברים יהיו ברורים יותר, יפים יותר, יעילים יותר. מובילים אל המטרות שנראות לי נכונות וראויות.
ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא בריא ומאושר כל הזמן. לפעמים הדברים סביבי מכוערים. כואבים. חולים. לא מוגדרים ולא ברורים. לפעמים ההגדרות שלי ליופי ולבריאות ולאושר – ובעיקר אל מה שמוביל אל אלה – נופלות שדודות. ואפילו המטרות שלי מתגלות לי חדשות לבקרים כחסרות תוקף, אפילו חסרות בינה. ולא, אין לי מה לעשות מול הכאב והחולי והאנארכיה זולת לצעוק שאני לא, לא, לא רוצה את מה שיש. שאני רוצה את מה שאין. ולהמשיך לנפץ את עצמי לדעת על צוקי המציאות.

על הספסלים הלא נוחים

עד שאני נזכרת שיש לי מה לעשות. כי אם יש קונפליקט בין המציאות לבין הרצון שלי, ואת המציאות אני לא יכולה לשנות, יש בכל זאת דרך להביא אותם להרמוניה: לשנות את הרצון שלי.
זה נשמע מטורף, אני יודעת. לכאורה, איך בכלל אפשר לשנות רצון. הרי הוא בלתי נשלט, הרצון, או כך לפחות נדמה. אז אני לוקחת צעד אחד אחורה, ומבקשת אולי לא לרצות, אבל להסכים. להסכים לראות את הדברים כפי שהם, במקום למקד את המבט בחללים הריקים שביניהם. להסכים ליהנות ממה שיש, במקום להתמקד במה שאין. לדעת שבכל רגע ורגע יש משהו במציאות הזו שיכול לקדם אותי, ולנסות להתמקד באותו דבר. כי השיעור כבר פה, כך או כך. מה איכפת לי ללמוד ממנו, אם אני כבר ממילא יושבת על הספסלים הלא נוחים של בית הספר המשוגע שלנו?

להיות שם

יש רגעים שבהם אני ממש שם: רגעים שבהם אני מסתכלת על מה שיש, בלתי מושלם ככל שיהיה, ואוהבת אותו. רגעים שבהם אני אומרת "זה פשוט מה שזה". בלי לרצות לשייף בקצוות, בלי לרצות שזה יהיה מה שזה לא.
יש מערכות יחסים בחיים שלי שבהן אני מסתכלת על מה שיש, בלתי מושלם ככל שיהיה, ואין לי טענות. אני מקבלת אותן בשלמות.
יש אנשים שאני אוהבת ככה. בלתי מושלמים. פצועים. מרגיזים. למרות שאני מרגישה שאני יודעת איך הם היו יכולים להיות אחרת, לפעול אחרת, להיות אחרים. ואני אפילו לא מנסה.
ואני רוצה להעיד, בפני עצמי ובפני העולם: ברגעים האלה, הספורים, אני חווה אושר. אני מרגישה הרמוניה ושקט.
ומה שהייתי רוצה זה להחיל את הרגעים האלו על כל האנשים ועל כל מערכות היחסים ועל כל הסיטואציות בחיי. במיוחד על הקרובים אלי ביותר, ששם, כך נראה, הכי קשה לי להשלים עם היות הדברים כמו שהם – כי אני רואה את כאבם כשהם היו רוצים אחרת ממה שקורה. וכי אני רואה את כאבי כשאני רוצה בשבילם אחרת ממה שקורה.

להתפכח מהאשליה

אני רוצה להתפכח מאשליית ה"אני יודעת יותר טוב", שהיא האשליה מרחיקת האושר הכי גדולה שאני מכירה. כי זה מה שאנחנו מרגישים בכל פעם שאנחנו מתקוממים נגד המציאות: שאנחנו יודעים יותר טוב איך הדברים היו צריכים להתנהל. ואם נסתכל על זה רגע ברצינות, הרי נצחק על עצמנו. כמה פעמים התכניות שלנו נתגלו כלא טובות? כמה פעמים האמונות שלנו התגלו כשגויות? כמה פעמים התבדינו, לא הבנו, פספסנו את הטוויסט בעלילה? כמה פעמים גילינו בדיעבד את הפרט החסר, שהפך לחלוטין את המשמעות של מה שראינו? (אני תמיד מזכירה לעצמי את הסיפור על הנוסע שהתיישב בבית קפה בשדה התעופה עם שקית עוגיות שקנה, כשפתאום התיישב לידו אדם זר, ואחרי כמה דקות, בעוד שניהם קוראים עיתון ושותים קפה – לקח הזר עוגייה מהשקית. הנוסע השתומם, אבל לקח בעצמו עוגייה כדי לרמוז לזר שהוא התבלבל. רק אחרי שהזר הוסיף ולקח בעזות מצח מהשקית, והנוסע חזר ולקח מהשקית, וכך כמה וכמה פעמים – חייך הזר והסתלק, מותיר אחריו שקית עוגיות מכורסמת. כמה דקות אחר כך גילה הקונה שקית עוגיות שלמה בתיק שלו. כן, הבנתם נכון: הכל היה להיפך).
הרי במבט אחורה, כל כך הרבה התנסויות קשות, בלתי נעימות, כאלו שלא רצינו ושהתנגדנו אליהן, הובילו אותנו לתחנה הבאה שלנו. כבר כתבתי בעבר שאם לא הייתי מפספסת את יום ההרשמה לאוניברסיטה שרציתי (הו, כמה כעסתי) לא הייתי מגיעה לאוניברסיטה אחרת ומכירה את הדייג, ולא היו נולדים לי שלושת דגי הזהב שלי. אם לא הייתי חווה קושי בלתי נסבל בשנת האימהות הראשונה שלי, לא הייתי נכנסת שנים אחר כך לפרוייקט כתיבת הספר "מלידה עד גיל שנה". אם לא הייתי חווה משבר גיל 39 וחצי מטורף, לא הייתי מגיעה לנומרולוגיה, ולא הייתי פותחת את הבלוג הזה, שהפך לציר מרכזי בחיים הפנימיים שלי.

אני ואתה לא נשנה את העולם

אני רוצה להתפכח מאשליית ה"אני יכולה לשנות את העולם". אני יודעת שאני לא. אני רוצה במקום זה לנסות לשנות במקום היחיד שאותו אני יכולה לשנות: את עצמי. כי אני כבר יודעת, יודעת לגמרי, שכל שינוי בתדר שלי מביא שינוי מסביבי. שאני (וכולם, בעצם), כמו קולן שמהדהד סביב: מושכת מתח כשאני מתוחה ושקט כשאני שקטה. מושכת אנרגיה כשאני מלאת חיים וכובד כשאני כבויה.
אני אפילו רוצה להתפכח מהאשליה שאני יכולה ממש לשנות את עצמי. כי האשליה הזו מביאה עלי אכזבה אחר אכזבה כשאני מגלה כמה אני לא באמת משתנה, כמה אני לא מי שאני מתכננת להיות. אני רוצה להסכים עם היות אני מי שאני, והו, כמה זה קשה. עוד הרבה יותר מלהסכים עם היות האחרים מי שהם.

רק להסכים

אני לא תמיד יכולה לרפא. אני לא תמיד יכולה להקל. אני לא בהכרח יכולה להביא בריאות ואושר לאף אחד. אבל אני יכולה לנסות להביא אותם לעצמי, ואני אפילו יודעת את הדרך: להסכים עם היות הדברים כמו שהם. כי הם ככה ממילא. התנגדות רק מחלישה אותי. אבל אם אפנה בכיוון של הזרם הגדול, הנוהר, של המציאות, אוכל לנוח, ולגייס כוחות, כולל את כוח הנהר – כדי לשוט עליו בדרך שלי. אם אסכים לקבל שקרה מה שקרה, ושקורה מה שקורה – רק אז, אולי, יהיו לי מספיק כוחות כדי לעשות משהו בקשר למה שעומד לקרות.

ומשהו על נומרולוגיה:

והפעם אני רוצה לספר על מפה אחת ספציפית, של אשה אחת ספציפית, שהגיעה אלי ופקחה את עיני. היא ישבה מולי בייעוץ נומרולוגי, וסיפרה במרירות כמה היא כועסת על עצמה שלקח לה כל כך הרבה שנים להתגרש, לצאת לעבודה, למצוא את עצמה. "שנים ישבתי בחושך", היא סיפרה (לא במילים האלו, אבל כמעט). "נשארתי בנישואים לא טובים כי פחדתי. לא העזתי לצאת לעבודה אז התמקדתי בגידול הילדים. והנה, עכשיו, אחרי שהתגרשתי, גיליתי שהכל כל כך קל ופשוט. למה חיכיתי כל כך הרבה זמן?"
מבט אחד בפסגות ובאתגרים שלה ענה לי. "חיכית כי זה עוד לא היה הזמן לצאת", אמרתי לה, והראיתי לה איך בשנים הקודמות היה כתוב לה ציווי ברור: לגדל ילדים, להתמקד במשפחה. היו שם מספרים של צמצום העצמי, של שנות מבחן, של עבודה קשה, של חשבון נפש. ואחר כך – כאילו לא היו השנים הללו מעולם – הופיע ציווי לשינוי, ליציאה לעולם הרחב, לקלילות. וזה בדיוק מה שהיא עשתה, בסנכרון מדהים עם העיתויים הכתובים במפה.
כי זה מה שמדהים אותי בנומרולוגיה, לפעמים: לראות איך הנשמה שלנו הזמינה לעצמה שיעורי התנסות, קורסים מסוימים – ואיך אנחנו פה, בלי לתקשר ובלי לשמוע קולות, עוברים אותם. לא תמיד אנחנו יודעים למה הדברים קורים כמו שהם קורים: לפעמים הם מכעיסים אותנו, מקשים עלינו, מקוממים אותנו. אבל תמיד הם מובילים אותנו – אם רק נסכים לקבל אותם וללמוד מהם – חכמים יותר ומסוגלים יותר לשלב הבא.

והנה התפילה שלי לכוכב הנופל הבא, כפי שניסח עבורי באדיבותו רוד סטיוארט