כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

כשיראו עלי הכל

פוסט ובו ידובר: על ניסיונות למצוא חן, על חוסר התוחלת שבהם, ועל נומרולוגיה קבלית

נתחיל לרגע בוידוי אישי קצת מביך: נורא חשוב לי למצוא חן בעיניכם.
חשוב לי, האמת, למצוא חן בעיני כולם. בלי יוצא מן הכלל. בתוך תוכי, אני רוצה שכל יושבי החלד יחבבו ויעריכו אותי. שכולם, כולל אלה שאני בעצמי לא אוהבת ולא מעריכה – יחשבו שאני נפלאה ונהדרת. אבל במיוחד חשוב לי שיחשבו עלי כך אנשים שאני עצמי מעריכה, שלא לומר מעריצה. אלה בעלי התבונה הגדולה והברק המחשבתי; אלה שעיניהם רואות הכל. אלה שרואים אותי מעבר לגינונים ולהצגות. אלה שאליהם אני הולכת כדי להירפא. אלה – אלה במיוחד – אני רוצה שיראו אותי עד הסוף, ישפטו וימצאו אותי זכאית. שלמה. לא פגומה.
אבל מאלה אני גם הכי מפחדת. כי בתוכי אני יודעת שאני לא זכאית ולא שלמה אלא פגומה. לוקה בשיקול הדעת. כועסת מהר מדי. אימפולסיבית. אגואיסטית. לעיתים שתלטנית (בשאר העיתים אני שתלטנית, אבל בלב). קצרת רוח. שוגה בדמיונות. רוצה יותר מדי. מדברת הרבה יותר מדי. מרחמת על עצמי (עצמי, בתגובה ספונטנית מהיציע: "יאללה יאללה").
וכך אני נקרעת בין הרצון לחשוף לבין הרצון להסתיר. בין הרצון לפתוח את הפצעים לאוויר הטוב כדי שיירפאו, לבין החשש שיראו אותם, לא אסתטיים שכמותם; לא אסתטית שכמותי.
***
לפני זמן מה הלכתי לטיפול אצל הילר שאני מכירה זמן רב ומעריכה מאד; אחד האורות שתמיד מכוונים אותי בצוות המגדלור שאספתי עם השנים. חיכיתי לטיפול הזה המון זמן – בין השאר כי חששתי – אבל כשנשכבתי ועצמתי עיניים הרגשתי איך אני נסגרת ומתכווצת, מתמלאת חרדה. פחדתי שבזה הרגע יבוא הקץ על העמדת הפנים המתוחכמת, הרוחנית, החיננית, שאני מקפידה להציב מולו. פחדתי שהוא יראה עלי את כל האיכס שבפנים (כן, אותו האיכס שרציתי שינקה ממני. וכן, גם אני קלטתי את הפרדוכס). פחדתי שכשהוא יראה, הוא יעריך אותי הרבה פחות, אם בכלל. בקיצור, פחדתי ממה הוא יחשוב עלי.
אחרי הטיפול דיברנו. הוא אמר שהרגיש את הכיווץ שלי, ושאל מה קרה לי שם. הודיתי שפחדתי ממה הוא יחשוב עלי כשיראה את הבפנים שלי. הוא צחק. "למה את חושבת שאת יכולה לשלוט על מה שאני חושב עלייך?" הוא שאל.

מסע בחירות מתמשך

תמיד מדהים אותי איזה חלק נכבד מחיינו אנחנו מקדישים למה אחרים יחשבו עלינו. כמה מאמץ, כמה התכווננות, כמה פעולות שאחרת לא היינו עושים בשום אופן. אנחנו דואגים אם ניראה טוב או לא; אם יאשרו או ידחו אותנו; אם יחשבו שאנחנו "שווים" או לא. אנחנו עסוקות במה יגידו האימהות מסביב על סגנון ההורות שלנו, איזה רושם אנחנו משאירים בעבודה ובכלל. אז אנחנו מייצרים במודע רשמים מסוימים, ומסתירים במודע אחרים. מתבאסים כשיוצאים לנו הקצוות של הבפנוכו בסיטואציה לא צפויה, בוחרים כל הזמן מה להראות בפני מי. מנהלים מערכת בחירות נסתרת כל הזמן, כמעט ללא הרף. זה לא מופרך: אנחנו הרי חיות חברתיות, וחשוב שנדע להסתדר ולמצוא את מקומנו בין אחרים. רק מה שאנחנו שוכחים, זה שבסוף כל הקמפיין הזה נדון לכישלון, כי מי שיבחר בנו בסוף הוא לרוב מי שבחר בנו מראש.

רואים עלינו

למה הקמפיין שלנו כל כך חסר תוחלת? ראשית, כי רק נדמה לנו שאנחנו יכולים לבחור מי יראה מה: בסופו של דבר, רואים עלינו הכל. אפשר לעבוד על כולם חלק מהזמן, אומר הפתגם הישן, ואני מוצאת שזה נכון כל כך: בסופו של דבר, כמה שנשמור על מסכה מהודקת, משהו בה ייפרם. חתיכות יפלו לנו מתחת*. משהו בשפת הגוף שלנו תמיד יסגיר. מי שעיניו רואות למרחוק וליבו רגיש יידע לזהות עלינו את הזיוף, את השדים שנאבקים בפנים. המאמץ לסגור עליהם, להחביא אותם, רק יעורר חשדות בקרב מי שאנחנו כל כך רוצים להרשים. האנרגיות האינסופיות שמושקעות בתחזוק האני המושלם (החל מהליכה לאירועים רק כי 'לא נעים', דרך מינגלינג בחבורת הורי הגן, וכלה בחזיות פוש-אפ וצבע לשיער) מותירות אותנו עייפים, ולא יודעים אפילו מדוע. מה גם שבסופו של דבר תמיד יגיע האירוע או הרגע שישאיר אותנו עירומים מול הקהל: הילד שיצרח ויתחצף מול כולם, המסיבה בים שתכריח אותנו ללבוש בגד ים או להימנע ממנו באופן הפגנתי – שלא לדבר על אירועי חיים משבריים ממש.

מי קובע מה הם יחשבו?

שנית, מפני שהנחת היסוד שלנו בקמפיין – שאנחנו באמת יכולים לעצב את דעתו של אדם אחר עלינו (הנחת היסוד שמקופלת בכל כך הרבה ספרים ומאמרים שמסבירים איך להרשים, לכבוש לבבות, למשוך חיזור, לתפוס בעל ושאר ירקות מפוצצי כימיקלים) – היא הבל ורעות רוח. אנחנו לא יכולים לעולם לעצב ולשנות את מחשבותיו של אדם אחר. מחשבותיו של אדם אחר והאופן שבו הוא רואה אותנו מושפעים מכל כך הרבה רשמים ורישומים, אמונות ותפיסות, חוויות והבנות – שאין לנו שום יכולת להביא לשינוי אחד מסוים שבו רצינו. בסופו של דבר, האופן שבו הוא רואה אותנו תלוי במי שהוא, לא במי שאנחנו.
וכן, אנחנו יכולים לנסות להביא לשינוי באופן שבו הוא תופס אותנו. אבל קשה לדעת אם השינוי יהיה חיובי או שלילי. יכול להיות שדווקא מי שאנחנו, כמו שאנחנו, הוא בדיוק מי שחביב עליו, ואילו מי שאנחנו מנסים להיות – הרבה פחות. הרי כל מי שהתאהב יודע: זה שהתאהבנו בו הוא לא בהכרח האדם הכי נכון ומושלם, אלא זה שמשהו בו נגע בנו, פרט לנו על נימי נפש קדומים, לא מודעים. וכל מי שתעב מישהו אחר סתם כך, יודע את מה שהתאהב סתם כך יודע: היו שם ריח, חיוך, צליל, עמידה, שהזכירו ועשו והרעידו. והרי על אלה אין לנו לעולם שליטה, או אפילו נגישות. מי שנמשך אלינו נמשך אלינו כמעט בלי קשר למה שנעשה או נגיד: משהו בתדר שלנו, הפנימי, קורא לו אלינו, ולנו אליו.

כשהמסכות נופלות

ושלישית, גם אם היינו יכולים להצליח בקמפיין ולשלוט בתפיסתו של האחר לגבינו, לעולם בדבר היה מסתיים עבורנו במפח נפש. כי אם הצלחנו לכבוש את לבו של מישהו באמצעות מניפולציות ומסכות, לעולם לא יבוא על סיפוקו הצורך המהותי, העמוק ביותר שלנו: להיות אהובים כפי שאנחנו. תמיד נחשוש שבסוף אלה מסביבנו יגלו מי אנחנו באמת, ויחדלו מלאהוב או להעריך אותנו. כשהם יגלו שבבוקר אנחנו קמים עם האיפור מרוח ועם סימני הכרית על הלחי. שבצהריים אנחנו נהיים עצבניים ואדג'יים. שבערב אנחנו צועקים על הילדים. שאנחנו לא נדיבים / רגישים / מקבלים כמו שנראינו. שבעצם אנחנו מוכי חרדת נטישה, היסטריים, פרנואידיים. ושאז, נישאר לבד על הבמה עם המיקרופון והשלט הגדול והיפה מאחור – נטולי קהל אוהדים.

לוותר על הקמפיין

ומכיוון שהקמפיין נטול תוחלת ממילא, אולי הגיע הזמן לוותר עליו. לא לגמרי, אבל לפחות טיפין טיפין. בכל פעם להשיר נוצה אחת מהמסכה. להודות בפה מלא שאין לנו סיכוי למצוא חן בעיני כולם, ואפילו לא בעיני רובם. להשלים עם כך שמי שמחבב אותנו מחבב אותנו בגלל מי שהוא, ולא בגלל מי שאנחנו.
לא פשוט להבין שזה המצב: שמי שאוהב אותנו אוהב אותנו לא בגלל שאנחנו נפלאים, אלא כי זה מי שהוא יכול / מותנה / מסוגל לאהוב. זה דורש לוותר על מקור האנרגיה שהכי התרגלנו להתחמם לאורו – האישורים של אנשים אחרים. אבל כשאנחנו מוותרים על ההנאה מהאישורים שלהם, אנחנו מוותרים באותה מידה על הנפילות מהביקורת שלהם. אנחנו משחררים את עצמנו מהתלות בדעתם של אחרים, ועוד יותר – מהפחד שנישאר לבד אם לא נרַצה אותם. ואז, נוכל להפנות את האנרגיות שלנו לכיוון הנכון: לנסות להיות האדם שאנחנו רוצים להיות, במקום לנסות להיראות כמוהו.

***********************************************************
*(הקורא ר"ג: זה לא שחתיכות ייפלו לנו מהתחת. ממש לא).

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

הפער בין המסכות שלנו לבין מי שאנחנו מתחת להן בולט מכל בפער שבין מספר החודש שלנו לבין מספר יום הלידה. יום הלידה מבטא את מי שקל לנו להיות, את הפָּנים שנוח לנו להראות. מספר החודש מבטא את מי שאנחנו בעומקינו – התכונות שמכירים הקרובים אלינו יותר; אלו שמתגלות בתנאי לחץ, אך לא תמיד נוח לנו להודות בקיומן. מכיוון שכל מספר מכיל בתוכו תכונות שנתפסות כחיוביות ושליליות גם יחד, ננסה לבטא את החיוביות – ולהחביא את השליליות. כך, מי שנולד ב-9 לאפריל, למשל, ייטה להפגין כלפי חוץ את תכונות המורה, המדריך והפילנטרופ חסר הגבולות שבתוכו – תכונות של אנשי 9. יהיה לו קשה יותר להודות בפני עצמו שהוא גם מתחשבן, אינטרסנט, תקוע בפרטים הקטנים וביקורתי – תכונות ה-4 שבתוכו.
אולם כל התכונות שהבאנו איתנו לסיבוב הזה – כולל אלו שמתבטאות בחודש הלידה שלנו, וכולל אלו שלא נחשבות בעינינו ייצוגיות במיוחד – הן חלק מהכלים שניתנו לנו כדי לבצע את ייעודנו. משום מה, החלטנו שפילנטרופ טוב יותר מאינטרסנט מתחשבן, אולם לשניהם יש תפקיד בהשלטת הצדק והיושר בעולם. כשנבין ונקבל את זה, נדע להשתמש בכל מנעד הצלילים שלנו, ולא רק בחלקן, והקונצרט שנשמיע לעולם יהיה עשיר ומרהיב פי כמה. (איך יודעים מה התכונות שמרכיבות את התזמורת האישית שלנו? ייעוץ נומרולוגי יכול לעזור).

והנה אתי אנקרי (מי שיציץ מאחורי הקליפ, יגלה אותי, בהזדהות מוחלטת). מי ייתן והשנה נפסיק לנסות לעשות מוסיקה של אחרים, ונתמקד בניגון שלנו

דילוג לתוכן