כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

לאהוב את מה שאין

פוסט ובו ידובר: על ביקורים בסופרמרקט, על הקושי להמתין ועל נומרולוגיה קבלית

לעבודה מהבית יש המון יתרונות: היא מאפשרת לי, למשל, להישאר בבית בטרנינג בימים גשומים. להיות בבית כמעט תמיד כשהילדים מגיעים מבית הספר. להתחיל כל בוקר בבית הקפה הקבוע שלי.
אחד החסרונות הבולטים שלה, עם זאת, הוא עניין הקניות בסופר. בעוד אנשים מן היישוב (ואלון גל) נוהגים לתכנן את קניותיהם בתבונה, להכין רשימה מסודרת ולהגיע אחת לשבוע לסופר, אני מוצאת את עצמי משוטטת בין הגמבות למלפפונים כמעט מדי יום. כשהכתבה לא נכתבת, כשהמרואיין לא עונה או כשהמספרים לא מתלכדים לכדי תובנה ברורה, עולם הקניות נהיה לפתע מבטיח כל כך. כל חוסר קטנטן מספק לי תירוץ נפלא לצאת מהווינדוז ולהיכנס לאוטו. כי חייבים חלב, אתם יודעים. וגם אי אפשר בלי ג'ינג'ר. וגפרורים. ברגע זה. בקיצור, הסופרמרקט הפך אצלי לתחליף סיגריה, שוקולד או ילד רביעי: בקיצור, הדבר הזה שאנשים עושים כששום דבר לא מסתדר להם.
אלא מאי? לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל קניות יש את יום הדין שלהן – העשרה בחודש, הלא הוא יום הויזה. וכך, מצאתי את עצמי בצום עשרה בפברואר אבלה וחפויית ראש מול מיליוני הג'ינג'רים, הגפרורים וקרטוני החלב הכה דחופים, שהפכו לעובדי נמל מוגזמי שכר. אחראית ונחרצת, מייד גזרתי על עצמי: לא עוד. כל חוסר במצרכים ייכתב בפנקס הירוק התלוי ליד המקרר. אחת לשבוע (ולא יותר!) אסור אל הסופר, מתוכננת ורצינית כאלון גל (אם כי שופעת שיער ממנו), ובאו שקלים לגבולם.
לא אספר לכם כמה ימים החזקתי מעמד. רק אגלה לכם שזה היה פחות משלושה. ודוקא לא בגלל קשיים בעבודה: הו, לא. המשבר התרחש מול הגבינה הצהובה, שאזלה והותירה אותי מיותמת, ואת ילדיי רעבים למשהו שהוא לא קוטג', פסטרמה, לבנה, נקניק, חביתה או אבוקדו. מיוסרת הסתובבתי סביב המקרר, ולבסוף אמרתי לעצמי (כאן יכול לבוא תיאור מפורט של דו-שיח עצבני ביני לבין עצמי, אבל הבדיחה הזאת מוצתה) וזהו. חזרתי הביתה מהסופר בשלום, אך רוטנת: איך שוב לא הצלחתי לעמוד מול החוסר?

הסופר כמשל

תצחקו עלי. בבקשה. אבל בינינו, הסופרמרקט הוא רק משל, ועכשיו תורי לשאול: האם אתם טובים ממני בהתמודדות מול חוסר של משהו – גבינה צהובה, כסף, אהבה, עבודה, נחמה? מה קורה לכם כשאתם מתים מעייפות, רעבים נורא, כמהים לחיבוק, חייבים לתקן את האוטו? האם אתם יודעים לחכות באורך רוח לזמן הנכון, או לחוצים שזה יקרה עכשיו, ממש כרגע?
כי רובנו דווקא ממש מתקשים בהתמודדות מול החוסר. יכול להיות לנו הכל, כמעט, אבל הכמעט הוא שלוכד את עינינו ואת תשומת לבנו. ברגע שאנחנו מזהים את החוסר, אנחנו רוצים למלא אותו, ועכשיו.
אי אפשר להאשים אותנו: אנחנו חיים בחברה מיידית. זמינה. מאפשרת. בניגוד לעבר, ברור לנו שלא משנה איפה נולדנו ולמי, מגיע לנו. אנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה, ולהשיג כל מה שנרצה, אם רק נרצה מספיק (או כך לפחות אומרים לנו). אז מה הפלא שאנחנו רוצים ורוצים ורוצים, ומתעקשים שזה יקרה ממש עכשיו?

כשהדברים מתעכבים

רק מה שלא למדנו הוא מה לעשות כשמה שאנחנו רוצים לא קורה. למרות הצורך, אפילו למרות הרצון. וגם היום, בחברה שכל כולה נעה במהירות המייל, יש דברים כאלה. העולם לא מתנהל, כך מתברר, רק כדי לספק את החוסרים שלנו: יש לו אג'נדות משלו.
וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מול חוסרים קשים, מכאיבים, לדברים שאין להשיג כרגע בסופר (לפחות לא בזה שאני קונה בו): אינטימיות. קשר. חברות. כסף. משמעות. אז נכון שהבית שלנו מתפוצץ מכל השאר. יש לנו, אנחנו לא מסכנים. אבל החוסר, מה עושים איתו? איך ממלאים אותו?
וזה הרגע שבו אנחנו – כמו שאומרים הילדים – מפריקים. מתחילים לבעוט לכל הכיוונים. כועסים. רוטנים. מנסים לדרוש מהאחרים שימלאו לנו את הבור. מחפשים פתרונות בזק. ובינתיים ממלאים את עצמנו בדברים היחידים שזמינים לנו – תסכול וחוסר סבלנות (וכמובן הממלאים המקובלים: אוכל, אלכוהול, סיגריות).

מנגד תראה את הארץ

מה קורה שם, במקום הזה שבו יש צורך דחוף שאינו נענה? מתרחשות שם שתי תחושות, שכל אחת מהן קשה לנשיאה בפני עצמה.
התחושה הראשונה היא ריקנות: היא יכולה ללבוש צורות שונות (כמיהה, געגועים, תשוקה, פחד, כאב, לפעמים אפילו שיעמום) אבל בעיקרה היא בור גדול וריק, שמתנחל אי שם בין הבטן ללב. זהו ריק שחור, אנטי חומר שיודע בדיוק מה החומר שיספק אותו, ולא יכול להשיגו. כמו משה, אנחנו רואים מנגד את הארץ ואליה לא נגיע. והמיקום הזה שלנו, כשהעיניים (או הלב) מזהים והגוף לא יכול להשיג, הוא מקום של מתח כל כך חזק, עד שנדמה לנו שעוד שנייה ניקרע.
התחושה השנייה היא חוסר וודאות: האם יש לנו סיכוי להשיג את הדבר הזה שאנחנו רוצים כל כך? האם זה יקרה מתישהו? ואם כן, מתי? ואיך בדיוק? מכיוון שאנחנו מרגישים שניתן לשאת את הריקנות אם רק נדע מתי היא מסתיימת, אנחנו מנסים לארגן לעצמנו לוחות זמנים: "אוקיי, אז לא עכשיו. אבל מתי כן?"
לא מפתיע, לכן, שזה אחד המקומות הנפשיים הנפוצים שבהם  אנשים מגיעים אלי לקליניקה: "מתי אני אתחתן?" הם שואלים. "ומתי יגיע הכסף?" "את יכולה לשער מתי אצא מהמשבר הנפשי הזה שתקף אותי? כי אני כבר שם המון זמן." "תסתכלי בבקשה ותראי מתי בעלי מוצא עבודה". אנחנו מוכנים לחכות, אם רק יבטיחו שזה יגיע בסופו של דבר.

תהליך, לא תקופה

הבעיה האמיתית היא שאף אחד לא יכול לומר לנו מתי זה יקרה. אפילו לא הנומרולוג המוכשר מכולם, או המיסטיקן עם הקשרים אצל הבורא. למה? כי מדובר בתהליך, לא בתקופה בזמן; ועד שלא נעבור אותו בעצמנו, לא נגיע. לשאול "מתי אני אמצא עבודה" דומה לשאלתו של הלוליין שעומד מול החבל המתוח, ושואל מתי הוא יגיע לצד השני. התשובה היא תמיד אחת: "כשתחליט לעבור אותו".
כשאנחנו נתקלים בחוסר עמוק ומשמעותי, סימן שעברנו בהתפתחות האישית שלנו תהליכים שהביאו אותנו בדיוק לשם: ליכולת להבין מה בדיוק חסר. היכולת הזו תמיד מגיעה אחרי שעברנו תקופה של חוסר סיפוק כללי, מעורפל. לכן, המיקוד הזה הוא דווקא סימן לכך שהתחלנו כבר בתהליך השינוי; משהו חדש כבר קרה.

השלבים הבאים

אלא שמכאן יש לעבור שלבים נוספים. השלב הראשון הוא להגדיר מה בדיוק אנחנו רוצים ומחפשים. לא "אוכל" אלא "גבינה צהובה" (מטפורית, כמובן). לא "בן זוג טוב יותר" אלא "אינטימיות", לא "עבודה אחרת" אלא "עניין", "ביטחון" או "משמעות".
איך מוצאים את ההגדרה המדויקת? שואלים מה חסר לנו (עבודה, בן זוג, כסף) ושואלים את עצמנו: למה בעצם אנחנו רוצים בדבר הזה? מה אנחנו מאמינים שהוא ייתן ואין לנו כרגע? כשההגדרה מדויקת, היא לעולם אינה עוסקת במשהו פיזי, אלא בתחושה שאנחנו מאמינים שאותו דבר פיזי יקנה לנו.
מרגע שהגדרנו, אנחנו כבר בדרך לצאת מהבור, אם רק נשים לב לשני דברים נוספים:
1.    כדי שהאיכות שאנחנו מבקשים תגיע, צריך להכין כלי מתאים להכיל אותה. במילים אחרות: אם אנחנו מחפשים יותר אינטימיות ביחסים שלנו, עלינו לעבוד על היכולת שלנו להכיל אינטימיות. אם אנחנו רוצים יותר ביטחון, עלינו להפוך את עצמנו לאנשים שיודעים לחוש ביטחון. אם אנחנו רוצים יותר כסף, עלינו לעבוד על האמונות שמגבילות אותנו מלקבל עוד כסף ("אני לא שווה", "אין לי סיכוי להגיע לשום מקום בלי תעודת בגרות").
2.    חשוב לדעת: האיכות שאנחנו מבקשים ניתנת להשגה מיותר ממקור אחד. אם יש משהו שתוקע אותנו בחוסר, הוא האמונה שלנו שיש רק מקור אחד שיכול לספק את צרכינו: אנחנו יכולים "להשיג" אהבה רק מאדם מסוים, או כסף רק ממקום העבודה הנוכחי שלנו, או רק דרך סט מסוים של כישורים. (אם נחזור רגע למטפורת הסופר, זה דומה לאמונה שאפשר להשיג גבינה צהובה רק במכולת אחת בעולם, ועוד זו שקוראים לה "המכולת של צ'רלי". אכן, דימויים גליליים).
קשה? לגמרי. אבל השלב הבא קשה עוד יותר: זהו שלב ההמתנה. "למה להמתין, אם כבר זיהינו", אני שומעת אתכם שואלים. "לחכות זה פאסיבי. צריך לפעול". ועל כך אני עונה: בא-רור. כאילו דא? ברור שצריך לפעול, אבל רק אחרי שממתינים לרגע הנכון ולהזדמנות הנכונה – אחרת נהייה כציידים שרצים לכל עבר ביער כדי לגלות את המטרה שלהם.
ההמתנה – כמו צייד שיושב בשקט במארב ומחכה לטרפו (סליחה על הדימויים הקשים, הם לא מהגליל אלא מנשיונל ג'יאוגרפיק) היא שלב הכרחי אחרי הזיהוי, כי היא מסייעת לנו להתמקד. ההמתנה עוזרת לנו לחוש במלואו את החוסר, ולשרטט במלואם את קווי המילוי. היא מסייעת לנו לגלות מה טפל ומה עיקר, מה דימוי ומה אמת. דרך התחושה העמוקה של ההמתנה, אנחנו מגלים את הרצון שלנו. ואז, כשאנחנו בהרמוניה עם עצמנו, גם העולם מצטרף. כל מה שנשאר לנו הוא לשבת בעיניים פעורות, אוזניים קשובות ועור מרגיש, ולקלוט את ההזדמנויות לתוכנו.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

נומרולוגיה קבלית לא תעביר אותנו את החבל אל השלב הבא. את זה נהיה חייבים לעשות לבד. אבל מה שהיא כן יכולה, זה להראות לנו מתי תהיה תקופה שבה ההזדמנויות יהיו לצידנו – התקופה שבה הרוח הגבית תתמוך במאמץ שלנו.
לשם כך צריך להסתכל על ארבע רמות של עיתויים: ראשית – הפסגה: מחזור בן 9 שנים, שמפנה אותנו לכיוונים מסוימים, ושולח הזדמנויות לעשות דברים מסוימים ולא אחרים (לטפל, לנהל, להקים משפחה). לכל אחד מאיתנו ארבע פסגות, או תחנות שעלינו לעבור בדרך. הפסגות מחושבות מתאריך הלידה.
שנית, השנה האישית: בתוך כל פסגה בת תשע שנים,לכל שנה יש אנרגיה משלה ורוח גבית משלה. למשל, שנה אחת ושנה חמש יתמכו במאמצינו לעשות שינויים, שנה אישית 4 ושנה אישית 7 יראו לנו בבירור מה חסר ומה יש להשלים, ושנה אישית 6 טובה להתמקדות במשפחה. השנים האישיות מחושבות מתאריך הלידה ומהשנה הקלנדרית.
שלישית, החודש האישי:  החודש האישי גם הוא מביא אנרגיה משלו והזדמנויות משלו: חודש אישי 2, למשל, יגרום לנו להיות יותר רגשיים וזוגיים, ואילו חודש 8 יעמיד אותנו על הרגליים ונרגיש חזקים יותר. חודש אישי מחושב על ידי השנהה האישית והחודש הקלנדרי.
ולבסוף – היום האישי: גם הוא, ברמת המיקרו, משפיע על מצב הרוח וההזדמנויות שלנו. יום אישי מחושב מהחודש האישי והתאריך באותו יום.
אם כבר זיהינו מה חסר לנו ומה אנחנו רוצים להכניס לחיינו, נומרולוגיה קבלית יכולה להצביע על העיתויים שבהם ההזדמנויות להשיגו יהיו רבות מהרגיל בעבורנו, ובכך להקל מעט על ההמתנה. ועדיין – יהיו ההזדמנויות רבות ככל שיהיו, מי שייקח בסוף את ההחלטה אם לזוז או לא – אלה רק אנחנו.

טוב, אז נחכה. אבל עם שיר, לא?

דילוג לתוכן