לא רוצה? לא צריך

פוסט ובו ידובר: על מה שאנחנו לא רוצים, על מה שאנחנו עושים למרות זאת, ועל נומרולוגיה

זו בת המצווה ה-17,346 שאליה הילדה מבקשת שאסיע אותה, ואני נואמת לה כבר עשר דקות רצופות, מלאת מרירות וכעס. מסבירה לה שאי אפשר. שזה יותר מדי. שקשה לי להסיע כל כך הרבה. שהיא חייבת להתחשב. שלא יכול להיות. שהיא צריכה לחשוב פעמיים לפני שהיא מבקשת. שאני עושה את זה בשבילה אבל זה ממש לא מוצא חן בעיני. ואז היא מסתכלת עלי בעיני האיילה שלה, ומפטירה: "את יודעת, את יכולה פשוט להגיד לי לא".
והיא צודקת, צודקת כל כך, הילדה החכמה שלי. וזה גורם לי לחשוב על כל הפעמים האחרות שבהן אני נואמת ומוותרת, כועסת ולא עומדת על הגבולות שלי, מתקרבנת ועושה בכל זאת, למרות שברור לי שאני לא אמורה, וממשיכה לרטון ולכעוס ולהיאבק ביני לבין עצמי. על כל הפעמים שבהם אני – איך לומר זאת בפשטות? מאפשרת אבל לא מקבלת; נותנת שזה יקרה אבל לא מתוך קבלה. ופתאום אני מבינה שזוהי כל התורה כולה: לאפשר רק מה שאת מקבלת – ולקבל את כל מה שאת מאפשרת.

לאפשר אבל לא לקבל

ולא שזו משימה פשוטה: ממש לא: אני חושבת שרובנו תקועים במקום הבעייתי הזה – של לאפשר אבל לא לקבל. זה יכול להיות בכל תחום בחיים: בזוגיות (בן הזוג עובד מסביב לשעון, חוזר מאוחר עד אין קץ, ואת נותנת לזה לקרות, אבל מלאת מרירות). בעבודה (את ממשיכה לעבוד בשביל משכורת נמוכה מדי, לטעמך, ולא מפסיקה להרגיש שדפקו אותך). בהורות (את קונה לילד משהו הרבה יותר מדי יקר, או מאפשרת לו לאכול מול הטלוויזיה, או לארח חברים בחצות – אבל בתוך תוכך רותחת). עם החברות. מול בית הספר של הילדים. עם ההורים שלך. העיקרון פשוט וחוזר על עצמו: מבקשים ממך משהו, או שקורה משהו שלא מרגיש לך בסדר. את יודעת שאת אמורה לומר "לא", "עד כאן", או פשוט "זה לא מתאים לי". אבל את לא מסוגלת. ה"לא" פשוט לא יוצא לך מהפה – כי זה קשה. כי לא נעים. כי זה לא נראה טוב. כי זה מביך. כי לא קל להתעמת ולהציב גבול. לפעמים אפילו כי את לא מבינה למה זה גדול עלייך. סיבות הרי לא חסרות. אז את מסכימה ומאפשרת לדבר הזה, שלא מתאים לך, להמשיך.
או הגרסה הגרועה אפילו יותר: את אומרת "לא מתאים", אבל מייד חוזרת בך, בגלל אותן סיבות ממש. ושוב את עושה וכועסת, מאפשרת ומתמרמרת. והסביבה שלך, שכבר מכירה אותך, יודעת שהלא שלך הוא לא באמת לא, ושעדיף ללחוץ עוד טיפה, לנגן על רגשי האשמה או החשש מעימותים, כי אז יבוא הכן המאולץ. אלוהים, איזה איכס למתקדמים.

להיות בחוסר קבלה

רק שמצד שני, את גם לא באמת מסוגלת לקבל את הדבר הזה שאיפשרת. הוא ממשיך להרגיז ולהקפיץ אותך. לפעמים את שותקת, אבל לרוב לא: המרירות, הקושי, הכאב – יוצאים איפה שהוא: את מקטרת לחברות, או מעלה סטטוסים אירוניים בפייסבוק, או כותבת בלוג, או בסוף מתפרצת בכעס שורף ואימתני שבכלל לא ידעת שקיים בך (ובמקרה שלי – כל התשובות נכונות). והכעס וחוסר הקבלה הזה עושים בך שמות מבפנים, כי את לא האדם שאת רוצה להיות, ולא ככה את רוצה לעשות: כי צריך. כי לא נעים. כי אי אפשר. כאילו כפאך שד. את רוצה לעשות מתוך אהבה וקבלה, מרצון טוב ובמאור פנים. את רוצה להסיע את הילדה לבת מצווה כדי שהיא תיהנה עם החברות שלה; את רוצה לתת לחברה שלך עזרה כדי שיהיה לה קל וכדי שיהיה לכן כייף יחד; את רוצה להגיד לבן הזוג שלך: 'זה בסדר, אני מסתדרת, תעשה כל מה שאתה צריך בשביל עצמך' ולהתכוון לזה. רק מה? את לא מסוגלת. וכך את יוצאת מופסדת מכל הכיוונים: גם מאפשרת, גם שונאת את עצמך וגם יוצאת בלתי נסבלת בעיני האחרים.

ביקורת גבולות

בשבוע שעבר דייג הבית לקח את כל החבר'ה של הבן הגדול לישון לילה בחוף הים (בגלגול הבא אני מבקשת להיות הבת שלו. נראה לי אחלה דיל). הצטרפתי אליהם בבוקר, וראיתי מחזה מופלא: אחד הנערים פנה אל הדייג וביקש ממנו שיעזור לו לסדר את החכה. "עזוב, כבר עזרתי לכם מספיק", ענה הדייג בנון שלאנס. "יש שתי חכות תקינות, תסתדרו איתן". בעודי מסתכלת בהשתאות ובפליאה בסירוב הענייני, הסתובב הנער לדרכו בלי שמץ של תרעומת. הדייג, מצידו, לקח עוד שלוק מהקפה ועבר הלאה. לא היו שם דיונים, עניינים, שאלות: רק גבול שהוצב בבהירות, ואווירה טובה.
כי זה הקטע הגדול: כל הפיתרון לתסבוכת הגדולה נעוץ בשאלה אחת קטנה: מה מתאים לי? מה לא? ובמילים אחרות: איפה בדיוק עובר הגבול שלי?
ואת הדיון הזה אני לא אמורה לנהל מול בן הזוג, הילדים, הבוסית או החברות: אני אמורה לנהל אותו מול עצמי. להיות ערה ורגישה כל הזמן למה מתאים לי ומה גדול עלי; מה מאפשר לי להיות בנתונה פשוטה וזורמת – ומה מציף אותי, עושה לי לא טוב בבטן וגורם לי לשקר לעצמי ולכעוס על הסביבה.

שלוש שאלות חשובות

יש תחומים שבהם כבר למדתי לעשות זאת: מול בתי הספר של הילדים שלי, למשל. אני מוכנה בכייף לעזור בכתיבת טקסים וברכות. אני לא מוכנה להיות בוועד הורים.
אבל נשאר לי ללמוד את זה מול אלה שהכי קשה לי איתם: האנשים שאני אוהבת. אלה שחשוב לי לרַצות – כי הרי כל העסק הזה, של לאפשר מה שאת לא מקבלת, יושב על הרצון לרַצות. ללמוד לזהות מה מקפיץ אותי, מה יותר מדי בשבילי. ובשלב הזה, אני יודעת שעוד לפני שאני נותנת תשובה, אני צריכה לשאול שלוש שאלות חשובות (כן, התהליך שאצל הדייג אוטומטי לחלוטין, אצלי דורש כל-כך הרבה מחשבה. זה ככה גם בתדלוק של הרכב, אגב.)
1. האם זה באמת גדול עלי? באמת באמת? או שאני מתכווצת כדי להישאר איפה שנוח לי, ודווקא נתינה היא הדבר הנכון כאן?
2. למה קשה לי לומר פה "לא"? מה אני אומרת על עצמי כשאני אומרת לא? האם יש משהו במה שאני אומרת?
3. האם אהיה מסוגלת לקבל לחלוטין, בשמחה ובלב פתוח, את מה שאיפשרתי? האם אהיה מסוגלת לתת עזרה או גיבוי בשמחה? האם אהיה מסוגלת לקבל באהבה את המצב שנוצר בעקבות ההסכמה שלי, בשתיקה או שלא בשתיקה?

אפשר קבלה?

אם הגעתי למסקנה שזה לא מתאים (וכן, מותר ואפילו רצוי כנראה לקחת את הזמן ולחשוב על זה) – עלי להגיד לא. פשוט לא. בלי דיונים ובלי הסברים ובלי הצעות חלופיות. רק לומר שלא מתאים לי ככה, ולדעת בתוך תוכי שאהיה אדם טוב יותר לעצמי ולאחרים דווקא כשאסרב להמשיך לשתף פעולה עם הדבר הזה, שלא מתאים לי. שאהיה שמחה יותר, מאירת פנים יותר, אותנטית יותר, מודל טוב יותר לילדים – כשאקשיב לקול שבתוכי במקום לחפש אישורים מבחוץ.
אבל אם הגעתי למסקנה שאני כן אמורה לאפשר את מה שמתבקש או מה שמתרחש – לטובת הגדילה שלי או לטובת הריצוי שאינני מצליחה להימלט ממנו – זה הרגע לזנוח מאחור את הביקורת, הכעס והתרעומת כלפי האחרים, ולקחת על עצמי את האחריות: זה שלי. אני החלטתי. אני איפשרתי. ואני – כן, אני – אקבל את התוצאות באהבה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית – והפעם: כוחו של מספר 6

על פי נומרולוגיה קבלית, מספר 6 קשור לשני דברים: התמסרות למשפחה ולקהילה מצד אחד, ויופי והרמוניה מצד שני. לא במקרה הם קשורים זה בזה: אנשי 6 (אלה שנולדו ב-6 לחודש, או אלה שסך כל נתיב הגורל שלהם הוא 6, ובמידה רבה גם אלה שאותיות שמם הפרטי מסתכמות ב- 6), הם אנשים שמחפשים וזקוקים ליופי ולהרמוניה בסביבתם הפיזית והחברתית: הם ניחנו ביכולת לזהות את הצרכים של אלה שסביבם, ולהעניק לאחרים בהתמסרות מלאה. חשוב להם שיהיה נעים, שיימנעו עימותים, והם מוכנים להקריב רבות מעצמם לשם כך.
רק שבדרך, הם שוכחים לא פעם שלא פחות חשוב לתת לעצמם את מה שהם צריכים – בין אם מדובר במשאבים, אנרגיה או אפילו מנוחה. הם משתדלים לרַצות בכל מחיר, ולא לומדים לכעוס ולהתעמת; לא לומדים לעמוד על שלהם. הם נוטים לשקר לעצמם, לייפות את המציאות, ובלבד שלא יידרשו להציב גבול ולעורר עימות.
רק שהכעס הזה לא הולך לשום מקום: הוא נצבר בבטן, מעמיס ומכאיב – ובגלל זה, כנראה, אנשי 6 רבים נוטים לסבול מבעיות עיכול וכאבי בטן. בקצה הנמוך של הסקאלה ההתפתחותית שלהם, אנשי 6 הם קורבנות תמידיים וסחטנים רגשיים; אלה שמכריחים את האחר להחזיר להם "כי לא נעים" – בדיוק כפי שהם עצמם עושים"כי לא נעים". השיעור שלהם הוא ללמוד לזהות את הגבולות שלהם, וללמוד לתת לעצמם ולאמת שלהם את אותה התמסרות שהם נותנים כל כך בקלות לאחרים. או-אז, הם יוכלו להשיג את ההרמוניה האמיתית: ההרמוניה שלהם עם עצמם.

ואם עוד לא השתכנעתם, תשמעו את מיכה שטרית ששר לאשה שאיתו על כמה הוא שונא שהיא משקרת לעצמה ולו, על איך שכואבים לו המסמרים שתחת הנוצות