לכרוע על חוף הסליחה

סיפור של טיפול מיוחד במינו שהיה לי השבוע

כבר שנים שאני יודעת שכדאי לסלוח. שלא טוב, הטינה הזו כלפי אנשים אחרים. תכל'ס, בכל קורס התפתחות אישית מצוי, נגלה שפרק א' סעיף ג' הוא ללמוד לסלוח.
ובצדק. כי מטען הטינה הוא כבד, והסליחה משחררת. וכבר ידוע שלא לסלוח הוא כמו לשתות רעל ולצפות שלשני תכאב הבטן. נו, שוין.
ולמדתי לסלוח. כלומר, לחלק מהאנשים. אולי אפילו לרובם.
והכי פחות למדתי לסלוח לעצמי.
***
למדתי לחיות עם הטעויות שלי, זה כן. לא להתעסק להן בהיסטוריה, לשים אותן בצד.
אבל לא לסלוח להן. זה – לא.
ואיכשהו עם כל התטא והגדרות הבורא הנפלאות שלו, לא יצא לי להתעסק באמת בנושא הסליחה. כן בדקתי לעומק את נושא הכעס. כן ביררתי לעומק את סודות ההלקאה העצמית. אבל עם הסליחה הגדולה והחזקה לא העזתי להתעסק. כנראה רציתי שהיא תחשוב שאני בגרופיז שלה, ותעזוב אותי בשקט.

לחיות בשלום עם מה שהיה

אבל בשבוע שעבר היה לי טיפול תטא הילינג מכונן, שאילץ אותי להסתכל לסליחה בעיניים (שלא במפתיע, זה היה בפגישה עם מטופלת שאני מוקסמת מההתקדמות ומפריצות הדרך מעוררות ההשראה שלה. כנראה קפיצת הדרך שלך אילצה גם אותי לקפוץ).
וכשעלה הנושא של הקושי שלה לסלוח לאנשים מסוימים שפגעו בה, מצאתי את עצמי מציעה לה: "אולי נוריד את הגדרת הבורא לסליחה?" (הגדרת בורא היא הניסוח המדויק של מושג, שיושב אי שם בספריה העליונה. פשוט עולים ומורידים קובץ). והיא הסכימה, ואפילו אמרה את הגדרת הבורא תוך רגע: "סליחה היא לחיות בשלום עם מה שהיה".
והקשבתי, וידעתי שזה מצטלצל נכון. לחיות בשלום – כלומר, בלי שתהיה בי אפילו תוקפנות. בלי שתידרש ממני תשומת לב או מאמץ – שנדרשים תמיד כשאין שלום בינינו לבין השכנים.

את התוצאה ואת התהליך

אבל אז, כששאלנו איך בדיוק עושים את זה, איך בדיוק מגיעים למצב שלום שכזה, נטול מאמץ, נטול כעס, צץ מייד המכשול הראשון: האמונה שאם אנחנו סולחים, זה אומר שאנחנו נותנים לגיטימציה למעשה שהיה; פוטרים אותו מעונש. כאילו כל עוד לא נסלח, החוב יישאר. כאילו ברגע שנסלח, הכל יימחק.
ושאלתי, אם כך, איך שולפים את האמונה הזו, ומה יש להכניס במקומה כדי שיתאפשר לנו לסלוח. וענו לי (ככה זה בתטא. שומעים קולות. אולי פנימיים, אולי של השכינה) בשלווה: בשביל לסלוח צריך להבין שני דברים: את התוצאה ואת התהליך.

קארמה איז אָ בּיץ'

ראשית, להבין את התוצאה: כשאנשים עושים משהו שלילי, העקבות של המעשה לא נעלמים. הם נשארים, כמו זרעים שאנחנו זורעים בעתיד, וכשיבשילו הנסיבות, הזרע יצמח. במילים אחרות – קארמה איז א ביץ' (אגב, היא מפסיקה להיות כזו אם עושים דברים חיוביים). וכמו שהבודהיסטים אומרים: מזרעים של לימון לא יצמח עץ תפוח.
וכשאנחנו מבינים את זה, אנחנו יכולים להפסיק לשמור לאדם שפגע בנו את חטאו. אנחנו יכולים להפסיק להיות אלה שדואגים שלפחות אדם אחד (כלומר, אנחנו), יזכור לו את זה. אנחנו יכולים להרפות: כל פעולה שלנו גוררת תוצאה. גם הפעולות של מי שפגע בנו גוררות תוצאה. מי שפוגע באחרים יישאר בודד. מי שחרד על ממונו ואוצרותיו ימצא את עצמו נגזל. מי שלא חשב על אחרים יגלה שלא באמת חושבים עליו. מי שלא סולח לא משתחרר.
וברמה הזאת, הפרימיטיבית (סליחה) שקיימת כנראה בכולנו, ידיעת התוצאה מאפשרת להניח – שכלית לפחות – את הטינה בצד.

להגיע לחמלה

ואז באה ידיעת התהליך ויורדת איתנו עוד לעומק. והיא אומרת את מה שלמדתי בקורס לבודהיזם: אף אחד לא פוגע מתוך שמחה. אנחנו פוגעים באחרים כשאנחנו מבוהלים. בורים. מנותקים מהרגש שלנו. מבודדים. כשאנחנו שמחים ומאושרים ומחוברים, לא נעלה על דעתנו לפגוע באחר.
וכשאנחנו חושבים על זה, אנחנו יכולים להבין שזה שפגע בנו הרגיש כנראה רגשות קשים (או לא הרגיש בכלל, שזה אותו דבר רק יותר גרוע). ויותר מזה, אנחנו יכולים להיזכר בכל הפעמים שאנחנו הרגשנו את אותם רגשות קשים בדיוק – עלבון-בדידות-פחד-קנאה-ניתוק, ואולי לא פגענו אבל רצינו לפגוע, או לפחות היינו מסוגלים לפגוע לא בכוונה (אצלי לפחות, יש מתאם חשוד בין רמת הקריזה לרמה שבה אני פוגעת 'לא בכוונה' באחרים).
ואז אנחנו אפילו מסוגלים לרגע להזדהות עם מי שפגע בנו. לראות אותו כאדם שכואב לו במקום כמפלצת זדונית. וזה עוזר לרדת עוד שלב במדרגות, ולהגיע לחמלה.

אל תשתמטי מהלימוד

ושתינו הסתכלנו זו בזו, חולקות את הקסם, כשפתאום שמעתי עוד מילים בראש. "רגע", אמרו לי. "יש גם חלק ג'. אל תשתמטי מהלימוד".
וכששאלתי מה, ענו: "החלק השלישי של הסליחה הוא לגלות איך גדלת בגלל הפגיעה, איך התקרבת ממנה ליכולת להרגיש אושר. איך דווקא היא תרמה לך".
"במה גדלתי? אולי בזה שבגלל הפגיעה נעשיתי לוחמת. אחת שלא מתעסקים איתה", ענתה לי האשה החכמה מולי, וחייכנו, כי לא זו הגדילה שחיפשנו. פגיעות יכולות להפוך אותנו לאנשים דרוכים וששים לקרב, או מסתגרים ונמנעים, אבל זה בטח לא מקרב אותנו לאושר; בטח לא מרחיב ומגדיל אותנו.
וביחד הסתכלנו וראינו איך דווקא הפגיעה גרמה לה להיות בעלת גדלות נפש; להיות זו שמסוגלת לתת מעצמה, להתמסר, להיות טובה לאחרים גם אם לא קיבלה מהם חזרה.

לסלוח לעצמי

והזכרתי לעצמי להסתכל על זה בכל פעם שאני משמרת פגיעה. בכל פעם שאני לא מצליחה לסלוח. לזכור את התוצאה. לזכור את התהליך. לזכור את הגדילה.
והכי לזכור כשאני מתקשה לסלוח לעצמי. לזכור שאני לא צריכה להלקות את עצמי: פשוט לקבל בהבנה את התוצאה כשהיא מגיעה. לא לבוז לעצמי – אלא לזכור שהייתי כנראה במצב לא מי יודע כמה. לזכור את הגדילה, את ההחלטה לנסות לא לפגוע, שקל יותר לבצע מפעם לפעם, עם עוד קצת תרגול.
לזכור, ולחיות בשלום עם מה שהיה.
עם מי שהיה.
עם מי שהייתי.
בשלום.

נ.ב. 1: ואם גם לכם יש עניין עם סליחה ספציפית, פגיעה שאתם לא מצליחים לשחרר – מוזמנים לטיפול תטא הילינג. עכשיו אני כבר יודעת איך לגשת לזה…

נ.ב. 2: כמתבקש