למעלה-למטה

פוסט ובו ידובר על אבנים שצריך להרים, על מדרגות שצריך לעלות, ועל למה אף פעם אנחנו לא באמת הולכים אחורה

האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?
שנים חשבתי על הפרדוכס הישן הזה. שנים. ויום אחד, ממש לאחרונה, הבנתי שכן, הוא יכול. יותר מזה, הוא כבר עשה את זה. הוא ברא אותנו. ואז אמר לנו: יאללה, תרימו.
***
את הפוסט הזה אני חושבת וכותבת אחרי עוד ירידה לצורך עלייה. חזרתי לפני שלושה שבועות מקורס מכשפות מתקדמות (תטא הילינג מתקדם, בשבילכם) בהיי טוטאלי, ותחושה שאין דבר שאני לא יכולה לעשות, אם רק אמקד בו את זכוכית המגדלת של הרצון שלי. ובאמת, איך שחזרתי השינויים התחילו לקרות בקצב מסחרר.
הצלחתי להישאר ממוקדת, שמחה, בהירה, ערנית למשך זמן ארוך מהרגיל, ואז התחילו הקוצים של החיים להאט לי את המרוצה, נתפסים לי בקצות המכנסיים. פתאום יותר קשה לי לחייך כשמבקרים אותי, לראות את הצד השני כשחושבים אחרת ממני, לאהוב גם כשלא אוהבים אותי בחזרה. פתאום כוח המשיכה מפעיל עלי שוב את הכובד שלו.
וכמו תמיד, אני מוצאת את עצמי שואלת איך יכול להיות שהמסלול הזה כל כך מפותל, כל כך לא ברור, כל כך מפתיע. איך יכול להיות שמה שנראה מבטיח פתאום לא מקיים. ובעיקר, איך ייתכן שאחרי כל עלייה מגיעה ירידה.

אבולוציה

וכשאני שואלת, למרבה המזל, אני מקבלת תשובות. לא תמיד הן נעימות לי לאוזן, אבל הן תמיד שם. והתשובה שאני מקבלת לשאלה הזו מהקול הקטן שבאוזן הפנימית, היא מילה אחת: אבולוציה.
התפתחות. זו התשובה. וכשאני חוקרת ושואלת איך יכול להיות שמדובר בהתפתחות כשמה שאני מרגישה זו נסיגה אחורה, ירידה אפילו, הקול הקטן באוזן צוחק עלי: "פחחחח" (לקולות קטנים באוזן אין צנזורה. זאת הברכה וזו הקללה שלהם).
וכשאני מתעקשת שאני לא מבינה, הוא מסביר לי בתמונות. "רואה את הקו הזה של החיים שלך, שנראה לך כמו קו מתפתל של עלייה וירידה?", הוא מצביע, "זה בעצם קו מתאר של מדרגות שעולות למעלה כל הזמן. למעלה-למעלה, שלב אחרי שלב, מדרגה אחרי מדרגה. רק מה? אחרי שעלית שלב והכל נהיה קל ופשוט ומרומם נפש, מגיעה המדרגה הבאה, ואליה שוב צריך להתאמץ, ושוב קשה לך, ושוב העניינים הקבועים מוטחים לך בפרצוף, פחד וחוסר תקשורת ואין אונים ושיפוטיות.
"זה כמו במשחקי המחשב של ילדים: באיזשהו שלב, כשנהיה לך קל, את עולה רמה. אם קשה לך ברמה החדשה, זה לא אומר שהלכת אחורה. זה רק אומר שהתפתחת מספיק כדי להתמודד עם סיטואציות חדשות, שקודם היו מעל הרמה שלך, ועכשיו זמינות לך. ומאד יכול להיות שאת עדיין מתמודדת קודם כל עם הכלים הישנים שלך: התכווצות. הפניית עורף. ניתוק מגע. אבל שימי לב לכלים החדשים שרכשת לך במדרגה הקודמת: כנות, למשל. או ראיית מציאות מפוכחת יותר. וגם לקיחת אחריות. נכון שאת עוד לא משתמשת בכלים החדשים במיומנות. לפעמים את אפילו עושה בהם שימוש מוגזם, לעיתים את אפילו גורמת נזק. אבל הטעויות שאת עושה לא מלמדות על נסיגה אחורה. הן רק מלמדות על התמודדות לא כל כך מיומנת בשלב חדש. נו, אבולוציה".

לחלוק את אותה מדרגה

קצת אחר כך, מתגלגלת שיחה ביני לבין בתי על קשרים מבית הספר היסודי שהתנתקו כשהיא עברה לחטיבת הביניים. וכשאני מספרת לה שאנשים שחשבתי שלעולם לא אראה עוד חזרו לחיי לא פעם בפורמט אחר ומפתיע, אני פתאום מבינה שגם כאן, בקשרים בין אישיים, עובד אותו עיקרון: אבולוציה. שמה שנראה בעין רגילה כמו תנועה של התאחדות או הינתקות, הוא בעצם מדרגות עולות. ובכל שלב, בהתאם למקום בו אנחנו נמצאים, אנשים נמשכים אל חיינו או נדחקים מהם.
לפעמים השלב הבא בקשר הוא התקרבות. אבל לפעמים השלב הבא הוא התרחקות, ואפילו התנתקות, וגם זה בסדר. זה לא אומר שמישהו מאיתנו לא שווה, לא מספיק, לא מתאים. זה רק אומר שחלקנו לזמן מה, מתוק או מר, את אותה מדרגה, ועכשיו הגיע הזמן ללכת איש-איש למסלולו.
וגם אז צריך לזכור שזה לא סוף פסוק. שיתכן שעוד ניפגש במדרגה משותפת אחרת, כשכבר נהיה שונים ואחרים, ואז הקרבה בינינו, אם תהיה, תהיה אחרת, וזה גם טוב.

לדרוך על מה שטיפסנו

ואז אני מבינה שזה כך אפילו ביחסים שנמשכים ונשארים. שאפילו ביחסים הקרובים ביותר – עם בן זוג, עם החברה הכי טובה, עם ילד או הורה – מה שנראה כמו תנועה קבועה של התקרבות או התרחקות (ולעיתים ממש מכאיב כשהתנועה הפוכה למה שהיינו רוצים), גם הוא בעצם אבולוציה. אנחנו מתרחקים ומתקרבים בכל פעם בדרכים שונות, ובעיקר מסיבות שונות. מה שקובע הוא התדר שלנו, שמשתנה ומתעדן כל הזמן מעצם היותנו, מעצם מודעותנו, מעצם ההתבוננות. וכל התרחקות נראית אחרת, כמו שכל התקרבות נראית אחרת. ואם רק נשקיע בזה רצון והתבוננות, נוכל לראות איך גדלנו מפעם לפעם; איך דברים שהיו בלתי אפשריים לפני כמה שנים נהיו המובן מאליו של עכשיו. איך אנחנו דורכים עכשיו יחד על המדרגה שקודם טיפסנו אליה. וגם כאן, מה שנראה כמו קושי של רגרסיה ונפילה הוא בעצם קושי של עלייה למקום חדש.

להרים את האבן

רק שהקטע הוא שזו העבודה שלנו. להמשיך ולטפס. לדעת שלא באנו לכאן כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, אלא כדי ללכת הלאה. לדעת שכל תובנה חדשה משנה אותנו מהיסוד – מעבירה אותנו לשלב האבולוציוני הבא – אבל הציפייה שבזכותה לא נדע עוד צער, היא ציפייה מופרכת מעיקרה. כשאנחנו משתלטים על שלב מסוים, מוצג בפנינו מייד השלב הבא, וכן הלאה וכן הלאה.
כי ככה ברא אותנו אלוהים: אבן שמסוגלת להרים את עצמה. ולא, הוא לא יעשה את זה בשבילנו. הוא לא יסיט מכשולים מדרכנו, ולא יפנה עבורנו את הדרך. אם הוא יעשה את זה, הוא יפעל נגד רצונו, נגד רצוננו. להיפך: הוא ישלח לשם התנסויות שיאתגרו אותנו לגדול, שיגרמו לנו להתפשט מתכונות מסוימות, ללבוש אחרות כדי לפשוט גם אותן אחר כך. לשם כך נבראנו עם היכולת הכי-הכי חשובה: היכולת להרים את עצמנו, בכוחות עצמנו, לשלב הבא. ואולי לכך מתכוונת הקלישאה שאומרת שקושי הוא תמיד הזדמנות: לכך שעצם הקושי מראה שכנראה עברנו שלב, ועכשיו נפתח בפנינו שדה שלם של הזדמנויות נוספות. הזדמנויות להיות מי שלא העזנו להיות קודם.

ומשהו על נומרולוגיה:

אחת הדרכים היפות לראות את המסלול שלנו ואת המדרגות שמחכות לנו לטפס עליהן, הוא להתבונן על מה שמכונה לפי נומרולוגיה קבלית "פסגות ואתגרים" (וקוראי הבלוג הזה יודעים שמדובר בארבעה ציוויים, שכל אחד מהם מגיע בתקופת זמן אחרת, ומורה לנו מה עלינו לעשות בשלב זה של חיינו).
הפסגות תקפות כציווי לכל שלב בחיינו: אם, למשל, יש לנו ציווי ללדת שלושה ילדים, ציווי נוסף לעסוק בהדרכה וטיפול ועוד ציווי להקים עסק ביתי (כן, לפעמים הנומרולוגיה עד כדי כך קונקרטית), אנחנו יכולים לעשות כל אחד מהם בכל שלב שנראה לנו: קודם להקים עסק ביתי, אז לעסוק בטיפול ולבסוף ללדת, או להיפך. רק מה? אם נפעל על פי הסדר שבו הפסגות מופיעות במפה הנומרולוגית שלנו, יהיה לנו הרבה יותר קל. למה? משלוש סיבות: ראשית, כי בזמן הפסגה הצורך שלנו למלא את הכתוב בה נמצא בשיאו. אם בפסגה הראשונה שלי, כשאני עדיין צעירה להפליא, כתוב שעלי להקים משפחה, ארגיש צורך חזק משל בנות גילי לעשות זאת כאן ועכשיו. כשכל ישותנו רוצה משהו, קל לנו יותר להתמקד בו ולהשיג אותו.
שנית, מפני שבזמן התרחשות הפסגה היקום שולח אלינו הזדמנויות למלא את הציווי שכתוב בה (למשל – אם אנחנו אמורים לטפל, יגיעו הזדמנויות ללמוד טיפול, נפגוש באנשים ומורים שילמדו אותנו את הדרך לטפל, מטופלים יישלחו אלינו). לעומת זאת, בתום הפסגה הצורך שלנו לטפל יישאר – אבל אם לא מימשנו אותה בזמן, ההזדמנויות לממש את הציווי יפחתו.
הסיבה השלישית היא שהכלל הנומרולוגי אומר ש"פסגה בונה פסגה". כאשר אנחנו ממלאים את הציווי בפסגה הראשונה, אנחנו מגיעים מוכנים יותר לפסגה הבאה. אשה שבפסגותיה כתוב קודם להקים משפחה ורק אז ללמוד טיפול, ובגלל לחץ חברתי היא דחתה את לידת הילדים ("זה לא כדאי לך, עדיף לך קודם ללמוד, את הרי לא חיה במאה ה-19") – עלולה לגלות שגם אחרי שלמדה הדברים לא מסתדרים לה; שהיא לא חשה מספיק שלמות פנימית כדי לתת לאחרים; שהיא עסוקה במה שחסר לה: משפחה וילדים (אבל זה רק לצורך הדוגמה, כמובן. לא אצל כל אשה או כל גבר מופיע הציווי ללדת או להוליד, וזה כך בדיוק גם אם היא אמורה קודם להקים עסק ורק אחר כך ללמוד). כשאנחנו פועלים לא לפי סדר הפסגות, אולי נרגיש מסופקים בסוף, אבל המאמץ יהיה גדול, מפני שקפצנו מדרגה וחזרנו אחורה במקום לפעול לפי הציווי הפנימי. (איך יודעים מה סדר הפסגות במפה האישית שלנו? ייעוץ נומרולוגי יעשה סדר. מוזמנים). אם נפעל לפי סדר הפסגות, נרגיש איך למרות שפה ושם יש קושי, אנחנו כל הזמן במגמת עלייה.

ולבסוף, י' אהובי השרמנטי והסודי, שמחכה בסבלנות עם השיר החדש והנפלא שלו כבר שלושה פוסטים ברצף. תיסלם, י'. יש לנו תמיד עוד הזדמנות, לא ככה?