לנגן את השיר שלנו

פוסט ובו ידובר: על פתקים מסגירים, על רגשות ומי שמעיר אותם, ועל נומרולוגיה קבלית

על הקיר שליד המחשב שלי תלויה תצוגה מתחלפת. לא, לא של תמונות יפות: על הקיר שלי מודבקים רק פתקים קטנים, שעליהם אני כותבת בכל פעם משפט אחר שאני רוצה להזכיר לעצמי – לדוגמה, "העולם אינו כפי שהוא, אלא כפי שהיננו" שטבעו חז"ל, "זה בסדר להרגיש אי נוחות" (ולא, לא חייבים לעשות מייד משהו בקשר לזה), או דווקא "לעצור, לשתוק, להקשיב" (הוראת שעה הכרחית תמיד לאנשים רבי מלל כמוני).
ממש לאחרונה, בבואי לשתוק, לעצור ולהקשיב במקום לצעוק על הברדק בחדר הילדים, צדו עיניי משהו מצחיק: ליד המדף שמעל מיטתו, ממש ליד תמונות שחקני הכדורגל החביבים עליו, הדביק בן השמונה שלי פתק ירוק, ועליו כתב: "לא לעצבן את אחי הגדול".
בעודי טופחת טפיחות סימבוליות על שכם עצמי על הכלי הנפלא שהענקתי לילדי הקט (אי אפשר לטפוח טפיחות אמיתיות בעוד ידייך עמוסות ברדק בדרכו למקומו), קלטתי לפתע: את הכלי החשוב ביותר לא הצלחתי להעביר: ההבנה שאי אפשר לעצבן אף אחד. לעולם.
טוב, ביני לבין עצמי אני יודעת שילדיי עדיין לא באמת הבינו את כלל היסוד הזה, שהרי אחרת לא הייתי שומעת בגרסאות כה רבות את המילים "די כבר, מעצבנת אחת", או "אמא, הוא מעצבן אותי". יותר מזה: הם גם לא הבינו שאי אפשר להכעיס אף אחד אחר, להעליב אף אחד אחר, להעציב אף אחד אחר ואפילו לשמח אף אחד אחר. לזכותי ייאמר שבכך הם חלק מעולם רחב וגדול, של אנשים שבטוחים שהאחרים, שלא לומר המציאות סביב,  גורמים להם לחוש כך או אחרת. לחובתי אומר שלעיתים, כשאני לא לגמרי בהכרה, אני נוטה להאמין בכך בעצמי. אבל האמת היא שלא. ממש לא. אין בחוץ אף אחד שיכול לגרום לנו להרגיש שום דבר. מכסימום הוא יכול להעיר רגש שקיים אצלנו ממילא.

אם יש בי מיתרים

רגע לפני שמעמידים אותי מול כיתת יורים של הוכחות מוצקות ("מה זאת אומרת? לא היית נעלבת אם היו אומרים לך, עושים לך או פוגעים בך?") אתכבד ואסביר.
כמו שכל אחד מאיתנו בא לעולם עם גוף פיזי ייחודי לו, ושונה משל האחרים, כך אנחנו באים לעולם עם גוף רגשי שמיוחד רק לנו. כמו שלכולנו יש שתי עיניים, אף ופה אחד, כך כולנו באים לעולם עם רגשות דומים: עצב ושמחה, פחד וביטחון, מתח ושלווה, ועוד. אבל אצל כמו שלאחד מאיתנו יש עיניים ירוקות ואצל האחר כחולות, וכמו שלזה יש אף גדול ולהוא אוזניים קטנות – כך גם בגוף הרגשי: המינונים אצלנו משתנים. יש מי שאצלו הרגש הבולט ביותר הוא שמחה, ויש מי שאצלו הכעס הוא דומיננטי.
אני אוהבת להשוות את הגוף הרגשי לקבוצת מיתרים, מעין כינור, שאנחנו נושאים בתוכנו. כל מיתר הוא מעין רצף מוסיקלי של אותו רגש: על תו השמחה, למשל, כשפורטים למעלה – מקבלים שמחה, וכשפורטים למטה, בנמוכים, מתקבל עצב. אצל כל אחד מאיתנו התו הבולט, החזק, הנפרט בקלות – הוא אחר, ולכן הכלי הרגשי מפיק מוסיקה שונה וטונים שונים אצל כל אחד מאיתנו. יש מי שישמיע לעולם (ולעצמו) בעיקר "דו-סול-סי", ואחרים יילכו על "פה-רה-לה", או צירופים אחרים (אני אישית מחבבת במיוחד מי גבוה. בעיני ככה נשמעת התלהבות). יש כאלה שאצלם המוסיקה חזקה, מהירה ואינטנסיבית, ואצל אחרים היא שקטה יותר, כמעט בלתי נשמעת. זה השיר הרגשי שלנו, שאיתו אנחנו הולכים בעולם, ודרכו אנחנו מבינים את העולם ומגיבים אליו.

מוסיקת המקרה

הרגשות הללו קיימים אצלנו, בעוצמותיהם המשתנות, מאז שבאנו לעולם. סביר להניח שאם נסתכל אחורה, לילדות, נזכור את עצמנו חווים את אותם רגשות שאנחנו חווים היום. את כאב הנטישה של החבר הראשון (שדומה להפליא לכאב שחווינו מהבעל שהפנה את הגב). את עלבון המורה שלא הקשיבה לנו (אותו עלבון שחווינו כשהבוס התעלם מבקשותינו). את שמחת הציור היפה שיצא לנו – אותה שמחה שהופיעה כשרכבנו בפעם הראשונה על האופניים, כששמענו שמי שאנחנו אוהבים אוהב אותנו, או כששמענו את התינוק שלנו אומר "אמא" בפעם הראשונה.
הרגשות הבסיסיים שלנו חוזרים ומתנגנים אצלנו כל הזמן, בכל פעם בתגובה לאירוע אחר. כלומר, בניגוד למה שנדמה לנו, לא האירוע או האדם שבחוץ גורם לנו להרגיש כך או אחרת: הרגש שלנו, שקיים בנו, מגיב לרטט שבחוץ ברטט משלו, ומוציא צליל. אם אין לנו מיתר "לה", איש לא יכול להפיק מאיתנו את הצליל הזה, ואם אין בנו פחד, שום אירוע לא יכול להעיר אותו.
נבין את זה טוב יותר אם נחשוב לרגע על השירים הרגשיים שמפיקים אנשים אחרים סביבנו – כמו בן הזוג, או אחד ההורים שלנו. הם לא יגיבו באותה דרך לאותו אירוע, משום שהכלי הרגשי שלהם מנגן בטונים אחרים, ומגיב בצלילים אחרים.
אלא שבניגוד לכנר, ששומר על הכלי שלו מכל משמר בתיבה שלו – אנחנו הולכים עם כלי הנגינה הרגשי שלנו חשוף לעולם. "בואי תפרטי", אנחנו מציעים לקופאית שדיברה אלינו בגסות ומגישים לה את מיתר העלבון. "הנה, תיגע", אנחנו אומרים לילד שנכשל במבחן ומקרבים אליו את מיתר הכעס. "את רואה איזה צלילים את מוציאה ממני?" אנחנו רותחים על בת הזוג שהתעלמה מאיתנו, רגע אחרי שהגשנו לה את מיתר הכאב.
וכך, אנחנו הולכים ומפיקים מוסיקה מקרית. לא מחושבת. נותנים לכל אדם ולכל אירוע להפיק מאיתנו צלילים כואבים, שמחים, עצובים או נפחדים. במקום לנגן לעולם את השיר שלנו, אנחנו נותנים לעולם לנגן עלינו. פלא שאין הרמוניה במנגינה שלנו?

קולנים אנושיים

למה בעצם אנחנו נותנים לזה לקרות? כי בניגוד לגוף הפיזי שלנו, שבו במהלך הילדות אנחנו רוכשים שליטה מתקבלת על הדעת – אף אחד לא לימד אותנו לשלוט באמת בגוף הרגשי, לנגן בו כמו שכנר מיומן מנגן בכלי שלו. יתר על כן: אנחנו לא תמיד מבינים אפילו שאפשר לרכוש מיומנות ושליטה בכלי, ושזו המטרה שלנו: ללמד את הכלי שלנו לנגן בהרמוניה.
אבל מכיוון שהעצמי הגבוה שלנו יודע שזו המטרה, הוא מקבץ סביבו אנשים שיוכלו לעזור לו לכוון את המיתרים. ראיתם פעם קולן? זהו אביזר מתכת קטן, שכשמכים בו, הוא משמיע צליל מסוים (לרוב את הצליל "לה"), וכך מסייע למוסיקאים לכוון את כלי הנגינה שלהם. כך גם אנחנו אוספים סביבנו קולנים אנושיים: אנשים שמשמיעים לנו שוב ושוב את הצליל הרגשי החזק שלנו, או כאלה שמתעקשים ממש לגעת במיתרים הבולטים שלנו בכל פעם מחדש.
זו הסיבה לכך שבני הזוג שלנו, למשל, מקפיצים בנו עוצמות כאלו של רגשות. בחרנו אותם כדי שיפרטו עלינו, ויסייעו לנו להקשיב לעצמנו ולכוון את הכלי. המיתרים שלנו רגישים במיוחד לתנועות שלהם: הם נפרטים מכל מילה או הבעת פנים, בעוד אדם אחר – שיטיח בנו דברי בלע – לא יזיז לנו את קצה המיתר. רק שאנחנו, שעוד לא למדנו לכוון את המיתרים, בטוחים: זה הם. הם שמעליבים. שפוגעים. שמרגיזים. שמעצבנים. לפעמים אנחנו אפילו מנסים להעיף אותם מחיינו, בטוחים שכך נחדש מלחוש את הצלילים של הרגשות הכואבים – ולא מבינים שהצלילים נפרטים מתוכנו. אם לא נלמד לכוון ולשלוט בכלי, מחר יבוא אדם אחר שיפרוט עליהם במקום זה שהוצאנו מחיינו. כי בסופו של דבר: אף אחד לא יכול לעצבן, להרגיז, להעליב או לשמח אף אחד אחר – רק לפרוט על המיתרים שקיימים ממילא בתוכו.

לכוון את הכלי

השאלה הגדולה, אם כן, היא לא מי עושה לנו מה – אלא איך נלמד לשלוט בכלי שלנו: באותו גוף רגשי עדין ומלא צלילים עמוקים וקלילים, חדים ועמומים, רכים וקשים. איך נוכל לבחור לנגן את המנגינה שלנו, במקום לתת לעולם ולאשתו לפרוט על מיתרינו.
את השיטה שלי אימצתי מהספר "כוחם המדהים של הרגשות", שהוא עצמו – בעיני – ספר בעל כוח מדהים על רגשות. בין אם אתם מקבלים או לא מקבלים את הנחות היסוד של הספר (שטוען שהוא התקבל בתקשור של ישות בשם "אברהם", דווקא) הטכניקה שלו עוצרת נשימה בפשטות וביעילות שלה. "חפשו את המחשבה המקלה", מציע לנו הספר. "רק מחשבה אחת שגורמת לכם להרגיש קצת יותר טוב. ממנה, כבר יהיה קל יותר להגיע למחשבה המקלה הבאה".
אם, למשל, אנחנו מרגישים פגועים מכך שבן הזוג שלנו קטע אותנו באמצע וידוי רגשי נוקב, כי קבוצת הכדורגל שלו הרביצה משחק מסחרר בטלוויזיה (אני כמובן ממציאה. זה לא קרה לי אישית. הפועל באר שבע כבר המון זמן לא הרביצה שום משחק מסחרר), צריך ראשית לחפש אצלנו את המחשבה שגרמה לנו להרגיש רע ("אם הוא לא מקשיב לי, סימן שהוא לא אוהב אותי"). בנקודה הזאת בדיוק, מתחילים לחפש ולבחור מחשבה אחת שעושה לנו קצת יותר קל – כולל אפילו "אני אראה לו. שיחפש מי יעשה לו טובות". מרגע זה, ממשיכים להתקדם בצעדי צב, ומגייסים באופן מודע מחשבות מקלות: "היה לו יום קשה, הוא עייף מדי להקשיב"; "גם אני לא תמיד מקשיבה לו, זו התרבות בנישואים שלנו", "אני יכולה למצוא חברה שתקשיב לי עכשיו", "אני רק צריכה להסביר לו שחשובה לי ההקשבה שלו עכשיו", "כשהוא יודע שזה חשוב לי הוא תמיד נרתם לעזרתי", וכן הלאה וכן הלאה. עד מהרה, נרגיש איך הרגש משתנה, איך הכיווץ מתרפה.
אימון כזה מראה לנו עד מהרה שמי שקובע את הרגש שלנו הוא לא העולם שבחוץ – אלא המחשבה שבפנים, שפירשה את העולם, ונתונה לשליטתנו. ככל שנתאמן בכך, נגיע לשליטה אמיתית בכלי שלנו.
ואז – ברגע בו נבין שהכלי שלנו נמצא בידינו, נבין גם שאף אחד לא יכול לעשות לנו דבר ללא רצוננו. שאיננו תלויים באיש בעולם ובשום סיטואציה כדי להרגיש טוב. ואז, או-הו, איזו שירה אדירה תצא מאיתנו.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

כמו המוסיקה, וכמו הרגשות, גם המספרים הנומרולוגיים הם סוג של תדר: אנרגיה שרוטטת במקצב מסוים. לכן אין פלא, שלפי נומרולוגיה קבלית, לכל אחד מטיפוסי המספרים יש מנעד אופייני של רגשות, או סוג מסוים כללי של מוסיקה. למשל, אצל מספר 8 דומיננטי המיתר הרגשי של כעס/הבנה, בעוד ה-9 נע על מיתר הייאוש/התלהבות, מספר 2 פועם בעיקר במיתר החמלה/פגיעות, ואצל מספר 7 בולט מיתר החרדה/ביטחון (איפה אנחנו ממוקמים בכל רגע נתון על המיתר, למעלה או למטה? תלוי ברמת ההתפתחות שלנו, ברמת השליטה בחשיבה וכמובן במספרים הנוספים שלנו).
כלל המספרים שלנו, אלה של תאריך הלידה ואלה של השם, יוצרים קשת אישית וייחודית לחלוטין של צלילים רגשיים (ייעוץ נומרולוגי יכול להראות איזה צלילים נמצאים במיתרים הבולטים בכלי שלנו, וכיצד הם משפיעים על הקריירה שלנו, על הזוגיות, על ההורות ובכלל). ויחד עם זאת, לא משנה איזה מיתרים פועמים אצלנו חזק מכולם: הם לא יותר מאשר נתוני פתיחה. לא משנה איזה כלי קיבלנו: חשוב איך אנחנו מנגנים בו. ומבחינה זו, אין גורל – רק בחירה.

ולסיום – אחד הביצועים הכי יפים לאחד השירים הכי יפים (שמסכם מבחינתי היטב את כל הפוסט הזה). כן, אני יודעת שזה מכוכב נולד. תהרגו אותי וזהו