לעזוב את היד שלה

לאט-לאט אני לומדת להרשות לילדים שלי לא להצטרך אותי

רק הפניתי את הראש לרגע והיא נעלמה. נבלעה בין המוני הילדים בחולצות הכחולות בקורס מד"צים. רגע קודם עוד התחבקנו וארזתי את הכביסה שלה לקחת הביתה, אבל אז חברה קראה לה ובזה נגמר הביקור. להתראות, ילדה יפה שלי, בעוד ארבעה ימים.
***
יומיים קודם עוד התרוצצתי כדי לחפש ולקנות ולארגן את הרשימה הקצרה של הדברים שהיא רצתה שאביא לה, פלוס כמה שהיא ממש לא ביקשה אבל אני רציתי להביא. הרגשתי נחוצה להפליא, וזה גרם לי להרגיש מצוין: הייתי אמא אדמה, אחראית אספקה אפקטיבית.
ואז, הרגע הזה, שחוזר על עצמו שוב שוב בשנים האחרונות, מאז שהילדים שלי גדלו: הרגע שבו את מבינה שהם צריכים אותך פחות. הרבה פחות. לא לאישור שלך הם כמהים. לא את החיבוק שלך הם מוכרחים. את לא היחידה שיכולה למלא את הצרכים שלהם. לפעמים את כמעט האחרונה. אלוהים שתשמור אותי, אני כבר לא כזאת נחוצה. יש לילדים שלי עניינים אחרים על הראש.
לפרוש כנפיים, למשל.

כבר לא כל עולמם

וכן, אני יודעת שהם עדיין צריכים אותי. לפעמים לעניינים דרמטיים כמו התייעצות חשובה בענייני לימודים או חברים, בדרך כלל לעניינים פחות דרמטיים כמו אוכל, כסף או הסעות. אבל התחושה הזו שהייתה לי כשהם היו קטנים, התחושה המופלאה של להיות כל עולמו של מישהו – זה כבר לא שם. (זיכרון, מציף את עצמו: אני עם התינוקת במעלית, בחורף, ביום של הפסקות חשמל, מזכירה לעצמי שגם אם המעלית תיתקע לא יקרה כלום: אני מיניקה, כלומר, יש לי עלי את כל מה שדרוש לה. שלווה).
ובשנים האחרונות אני מרפה מהתחושה הזאת, לאט לאט עוזבת את היד, וזה לא פשוט לי. היה קשה להיות כל עולמם של ילדיי: קשה ודרשני ומעייף. אבל מספק. מספק מאד.

לפרוש כנפיים

ואני מבינה שכמו שהם פורשים כנפיים, כך הגיע גם זמני לפרוש כנפיים. את הכנפיים שלי. הגיע הזמן להפסיק להשעין את הערך העצמי שלי על היותי אמא. על היותי זאת שיודעת תמיד לפתור בעיות. זו שפונים אליה. זו שתלויים בה.
כי כשאני משעינה את הערך העצמי שלי על הזדקקות של אחרים, אני מייצרת הזדקקות אצל אותם אחרים. אני מייצרת אצלם חוסר אמונה שהם יכולים בלי עזרתי.
ויותר מזה: אני מייצרת הזדקקות שלי להיות זו שמזדקקים לה (נסו להגיד את זה יותר מהר מ'גנן גידל דגן בגן').
וכשזה קורה, אני פשוט לא יכולה שיהיו סביבי אנשים חזקים ועצמאיים ויודעים לבד. כי אחרת, איפה אני ומה התועלת שלי בעולם?
וכשזה קורה, אני לא לומדת להרפות ולסמוך על היותי אהובה גם כשלא נזקקים לי. גם כשזה לא צורך, אלא רצון.
***
ואני רוצה לוותר על זה. היה נעים ומספק, הפרק הזה, אבל עכשיו הגיע הזמן לפרק חדש. פרק השחרור.
לעזוב את היד, ולהסתפק במגע – דק מן הדק, רך מן הרך – של אצבעות.
להאמין שכשהם יצטרכו הם יידעו להישען, ובשאר הזמן – יעמדו על הרגליים.
בביטחון.
בידיעה שהם יכולים בעצמם.

נ.ב. ואם אתם רוצים ללמד את ילדיכם שהם יכולים לבד, ללמד אותם מתי להישען ומתי לעמוד על רגליהם, ללמד אותם שהם בטוחים, ללמד אותם אחריות, ללמד אותם שהם ממש לא חייבים למרוד כדי לבטא את עצמם – מוזמנים להצטרף לתכנית הליווי שלי להורים: עושים שינוי בבית. מתאים במיוחד להורים לילדים מרצים ולא יוזמים – ולהבדיל, להורים לילדים מרדניים ומנפצי גבולות. ואם אתם גרים רחוק ממני שזה ממש חבל!), דעו שהתכנית נערכת גם בסקייפ / טלפון.

נ.ב. 2. שיר לבתי. There's nothing much for me to give you but I'll give it all away