איך לצאת ממאבקי כוח עם הילד?

"אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות".
היא יושבת מולי וכל שפת הגוף שלה אומרת תבוסה. היא מיואשת.
יש לה ילד – האמצעי שלה, בן 11 – שלא מפסיק להילחם בה ובאבא שלו. כל נושא, כך היא מספרת, הוא עילה לפתיחת מאבק: "הוא פשוט רב על הכל: על להוציא את הכלב, על הקימה בבוקר, על האוכל, על המחשב, על המקלחת, על מתי לחזור מהמשחק עם החברים… זה פשוט לא נגמר!"
ודי, נמאס לה להילחם. אין לה כוח יותר. לא ככה היא תכננה את ההורות שלה.
***
ואני מבינה אותה כל כך: מאבקי כוח הם דרך גרועה להפליא לבלות בה את חייך. במיוחד עם הילדים שלך.
הרי מי מאיתנו תכנן לריב עם הילדים? לנצח או להתנפץ מולם?
ראינו את עצמנו תומכים בהם. מקשיבים להם. מחבקים אותם. מובילים אותם. בטח לא צועקים, מתווכחים, כועסים, נלחמים ומובסים.
***
אבל יש דרך לצאת ממאבקי הכוח, והיא אפילו לא מסובכת. היא בעיקר דורשת מאיתנו לשנות פרספקטיבה, ולנסח מחדש את הבעיה.
ואני מסבירה לה: "בכל פעם שיש ויכוח בינך לבין הילד שלך, בעצם יש מאבק רצונות – הרצון שלך מול הרצון שלו. אתם נאבקים זה בזה, ומנסים לגלות מי ינצח במאבק.
"אבל במאבק בין הורים לילדים, תמיד ההורה מפסיד. אם הילד הביס אותו, וודאי שהוא הפסיד. אבל אם הוא הביס את הילד? האם זה ניצחון? לא ממש.
לכן, במקום להילחם זה בזה, אפשר לנסח מחדש את הבעיה: במקום "אני הרצון שלי מתמודד מול הרצון שלך" לעבור ל "אני ואתה מתמודדים עם הבעיה המשותפת שלנו".
***
ניקח דוגמה:
נגיד שהילד שלך אמור להוציא את הכלב, ולא בא לו. אין לו כוח. נמאס לו.
הדרך האוטומטית תהיה לומר ל: "סליחה, זה התפקיד שלך, התחייבת, תעשה".
ואם הוא מסרב, הדרך האוטומטית תהיה: לאיים עליו ש"אם הוא לא… אז הוא עוד יראה…"
וברגע הזה, התגובה האוטומטית של הילד תהיה להגביר התנגדות – כמו שכולנו עושים כשלוחצים אותנו. הרי הרבה יותר פשוט להתווכח איתנו, ההורים, מאשר להתווכח עם עצמו.
***
"אז איך אני מנסחת את זה מחדש?" היא שואלת.
"את מגדירה את הבעיה – ואז מגדירה את שניכם כצוות שאמור לפתור אותה", אני מסבירה.
"למשל – את יכולה לומר לילד: 'הכלב צריך לצאת עכשיו, אבל אני רואה שאין לך כוח. זו בעיה… מה אתה אומר? איך נוכל לפתור אותה?'
"ברגע הזה הוצאת מהסיטואציה את כל הכעס והתוקפנות, ניטרלת את המאבק, והשארת שאלה פשוטה: "איך נפתור את זה יחד"? יצרת ביניכם שותפות!
"מבחינת הילד, הפכת את עצמך מאויב שמכביד את עולו, לפרטנר שניתן להיעזר בו לחשיבה. הפכת את עצמך מהורה לוחץ להורה משפיע.
"והכי חשוב – שינית את הפרספקטיבה שלך על הילד: במקום להגדיר אותו כמי שצריך ללחוץ עליו ולהזיז אותו, הפכת אותו לקולגה. שותף במציאת הפיתרון.
"ומבחינת הבעיה, הפכת אותה מבעיית שחור-לבן (או שתוציא את הכלב או שלא תוציא את הכלב) לבעייה צבעונית (יש המון דרכים לפיתרון).
"וכשתפני ככה לילד, ללא אשמה וביקורת אלא בסקרנות, הראש שלו יתחיל לעבוד. רק שבמקום לעבוד בייצור סיבות להתנגדות, הראש שלו יעבוד במציאת פיתרון. למשל –
"רק היום תוותרו לי".
"את תיקחי אותו עכשיו במקומי ואני אקח אותו במקומך בערב".
"תוותרו לי היום ומחר אני אוציא את הכלב פעמיים".
"תלווי אותי בסיבוב. משעמם לי לבד".
"את יכולה אולי להוציא את הכלב במקומי, ואני אערוך במקומך את שולחן האוכל".
***
ובשלב הזה היא מחייכת, כמו שמחייכים הורים שירד להם עול מהלב. "זה מדהים", היא אומרת. "אני יכולה לפתור בעיות עם הילד שלי בלי להילחם איתו. יותר מזה, אני יכולה ללמד את הילד שלי שאפשר בחיים לפתור בעיות ביחד במקום להילחם".
וואלה. אני מחייכת לעצמי. לא חשבתי על זה, אבל זה בדיוק זה.
כי כשאנחנו מלמדים את הילד שלנו שאנחנו והוא צוות מול הבעיות,
אנחנו מלמדים אותו לנהוג כך בחברים שלו.
במקום להילחם, להאשים, לנצח או להפסיד,
הוא יכול לבקש עזרה, להציע עזרה, לעשות סיעור מוחות.
הוא יכול ללמוד לעשות יחד גם כשקשה, ולא רק כשנעים.