תקשיבי רגע…

בתוך כל הרעש הגדול שמציף אותנו בימים האלה, אני רוצה לומר כמה מילים על אי דיבור. ובמילים אחרות – הקשבה.
הקשבה היא כלי מופלא: היא מאפשרת לנו לא לעשות כלום – ויחד עם זה לעשות המון. בלי להוציא מילה, היא מאפשרת לנו לתת למי שמולנו – ילד, חברה, בן זוג – את התחושה שהוא חשוב. שהוא מעניין. שהוא בעל ערך. איזה דבר מהמם!
וכהורים, שרואים את עצמנו כאלה שחייבים להנחיל ידע וערכים, ללמד, להסביר, להראות – הקשבה מאפשרת לנו לעצור רגע, ופשוט לתת מקום.
כשאנחנו מקשיבים לילד, הוא מרגיש מוכל. הוא מרגיש שייך. הוא מבין את עצמו טוב יותר. והכי חשוב – הוא לומד להקשיב בעצמו. הוא מבין דרך החוויה של עצמו ששיחה זו לא תחרות של "מי מדבר יותר חזק", אלא מקום שבו אנשים מכירים זה את זה טוב יותר.
ואת כל הפלא הזה אנחנו עושים – בלי שהוצאנו מילה!
זה נשמע נפלא, כמובן. רק שהבעייה היא שבסדר היום הצפוף שלנו אין לנו זמן ואין לנו פנאי רגשי להקשיב. אנחנו דור של הורים עסוקים ומג'נגלרים. אנחנו חוזרים מיום עבודה אחד ליום עבודה שני; אנחנו עמוסים ומלאים במחשבות על מה שעברנו ועל מה שעוד נותר לנו לעשות. המיכל הפנימי שלנו מלא, ואין לנו מקום להכניס אליו אפילו מילימטר.
…והקשבה לא נכנסת כל כך טוב במטריקס הזה. אי אפשר להקשיב כשמוכרחים לתקתק. כשאנחנו עסוקים בלהיות יעילים, ההקשבה שלנו הופכת להיות משהו שטוח, טכני, ואם יורשה לי לומר – לא כל כך נעים.
וההפסד כולו שלנו.
כי כשאנחנו לא מקשיבים, אנחנו מפספסים את נימי הנימים העדינים של נפשו של הילד שלנו. אנחנו מפקששים סימנים.
וגרוע מזה: אנחנו מלמדים אותו להיות אחד שלא מקשיב.
***
אז מה עושים? אני מציעה להתחיל עם תרגיל אחד קטן: "להקשיב עד הסוף".
כל מה שנדרש מאיתנו זה לבחור פעם אחת ביום, שבה ניתן לילד שלנו לדבר עד הסוף, בלי שנקטע אותו או נתרגם אותו או נגיד לו שהבנו כבר. פשוט ניתן לו לדבר… עד שייגמר.
ואחרי שהוא סיים? במקום לייעץ, להשתתף ברגשות או לפתור את הבעיה שהוא דיבר עליה, אפשר פשוט לומר לו: "תודה שסיפרת לי. זה היה מאד מעניין, מה שאמרת עכשיו".
***
ואולי אחר כך נעשה את זה עם עוד מישהו. ילד או בן זוג, חברה או מוכר בחנות.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
וככה, בלי לעשות כלום, נעשה כל כך הרבה.