מבצע יונתן

לפני 13 שנה בדיוק הפכתי לאמא. לכבוד בר המצווה של יונתן, הנה הסיפור הלא ייאמן של בואו לעולם. פוסט אישי לחלוטין

להריון הזה קראנו בינינו לבין עצמנו "מבצע יונתן".
על השם לתינוק שבבטן הסכמנו בערך בחודש השני. ובסופו של דבר, זה היה הפרט היחיד שהתנהל כמו שתכננו. כל השאר היה בלגן אחד גדול. היום אני יכולה להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנו שבכל מה שקשור בילדים, תכנונים לחוד והחיים לחוד.
אבל אז עוד הייתי צעירה ובורה. שנינו היינו. אני צחקתי הרבה ובכיתי הרבה. בן זוגי היה בוטח וסמכותי כלפי חוץ, ורועד מבפנים. וכשהרופא בקופת חולים היה מודאג ממשהו שראה באולטרסאונד, ממש ליד העובר, אמרנו לו ששטויות. זה לא משנה. רק שימשיך לבדוק, וזהו.
אבל בביקור הבא הרופא היה מודאג עוד יותר. "יש ציסטה בשחלה שלך שהולכת וגדלה", הוא אמר לי. "צריך לעקוב ולראות מה קורה".
ובביקור הבא הוא כבר היה מודאג ממש. "הציסטה גדלה בקצב מסחרר", הוא אמר. "אני חושש שהיא ממאירה. צריך לנתח. אם נחכה עוד שלושה חודשים, עד הלידה, כבר עלול להיות מאוחר מדי".
"מאוחר מדי למה?" שאלנו.
"מאוחר מדי בשבילך."
***
שנה קודם לכן עוד בכלל לא רצינו ילד. היינו נשואים שנה, עסוקים בלשחק בזוג נשוי ובבניית הקריירות שלנו. הוא לימד וריכז שכבה בבית ספר גדול. אני הייתי קופירייטרית במשרד פרסום ואהבתי ללבוש חצאיות מיני ובלייזרים ולהרגיש כאילו יצאתי מסדרת טלוויזיה. ואז התחילו העניינים.
הרופא הראשון לא הבין מה קורה פה. הרופא השני הביט בי בעיניים מצומצמות, ושאל: "אמא שלך לקחה איזה שהן תרופות בהריון?"
אמא שלי אמרה שלא, היא לא זוכרת שום דבר כזה. התיק הרפואי שלה אמר אחרת. המכון הטרטולוגי, שאליו שלחנו את שם התרופה שרשם לה הגינקולוג שלה כשנשאה אותי ברחמה, אמר שאכן, מדובר בדיאתילסילבסטרול, ובשם קיצור די.אי.אס.: אסטרוגן סינתטי שקיבלו מיליוני נשים בשנות השישים כדי למנוע הפלות, עד שהתברר שהעובריות של נשים שלקחו את הדי.אי.אס גדלות לנערות עם אברי רבייה פגומים שנוטים לדימומים תכופים, ואחר כך הופכות לנשים שמתקשות לשאת הריון עד תומו. "צוואר הרחם פשוט נפתח בשליש השני", אמרו המאמרים באינטרנט שבהם נברתי לילות שלמים. התרופה נאסרה לשימוש בארצות הברית בתחילת שנות השישים. בארץ יותר לקראת סוף העשור. אני נולדתי ב-1969, אבל הרופא של אמא שלי היה מיושן קצת. ונתן לה די.אי.אס, רק ליתר ביטחון.
"אני מציע לך להיכנס להריון כמה שיותר מהר", אמר  הרופא  שלי. "פשוט אי אפשר לדעת כמה מהר תצליחי לסחוב הריון שלם. אל תחכי."
***
לא חיכיתי. תוך כמה חודשים כבר הייתי בהריון, נרגשת ומלאה חששות. בחודש השני התחלתי לדמם באמצע יום העבודה. אישפזו אותי מהר בבית חולים. את התרופות שנתנו לי למניעת הפלה שמתי במגירה, ולא סיפרתי לאף אחד. חזרתי לעבודה. סבלתי מבחילות, סיימתי לסבול מבחילות והתחלתי ליהנות מהבטן התופחת. ואז, שלושה חודשים אחר כך, הרופא גילה את הציסטה.
בהתחלה סירבתי להתייחס. "אני לא יודעת גם ככה אם אצליח לסחוב את ההריון הזה עד הסוף", טענתי. "אני לא מוכנה לעשות שום דבר שיסכן אותו."
אמא שלי חשבה אחרת. אבא שלי חשב אחרת. בן זוגי חשב אחרת. הרופא בבית החולים הראשון הציע ניתוח כזה; בבית החולים השני הציעו ניתוח אחר. בשניהם רמזו לי שאין ברירה. לא נשברתי. ניתוח בטן באמצע ההריון היה נראה לי קונספט בלתי אפשרי. השאלה אם מדובר בסרטן בכלל לא עניינה אותי: הייתי כל כך בהריון, שלא היה לי מקום לשום מצב רפואי אחר. נשברתי רק כשהרופא המומחה אמר לי שעוד שנייה הציסטה מתחילה ללחוץ על הרחם – ולסכן את העובר.
הניתוח נקבע לסוף החודש השישי. "ירדימו אותך, יפתחו את הבטן ויוציאו דגימה מהציסטה", הסבירו לי הרופאים. "בזמן שאת מורדמת והבטן פתוחה, יבדקו האם מדובר בגידול שפיר או ממאיר, ובהתאם לזה יחליטו מה לעשות."
"מה האופציות", תבעתי לדעת.
"אם הגידול שפיר, יוציאו אותו ויסגרו את הבטן", ענו לי.
"ואם לא?"
"נצטרך להוציא את השחלה. במקרים קיצוניים צריך להוציא את הכל."
"הכל זה כולל הרחם?"
"כן."
"אז לא. אני מוכנה רק אם תעירו אותי ותתנו לי להחליט במקרה כזה."
שתיקה.
***
לניתוח הזעקתי את אבא שלי. דרשתי ממנו להיות שם. באכזריות שאז עוד לא הייתי מודעת אליה – עדיין לא הייתי להורה בעצמי – השבעתי אותו שלא ייתן שיפגעו לי בתינוק. "גם אם זה אומר שאני מסכנת את עצמי. בשום פנים ואופן לא. לא משנה מה הרופאים אומרים שטובתי דורשת. אפילו אם הם אומרים שאם לא מוציאים אני אמות. אתה מבטיח?"
הוא הבטיח.
השעות שלפני הניתוח היו ערבוביה של אורות לבנים ודפיקות לב מואצות. היו סביבי אנשים, קולות, חלוקים. כבר הייתי מתחת לסדין, עם כובע ניילון על הראש, שוכבת על המיטה שעמדה להיות מוכנסת לחדר הניתוח. ואז ביקשתי "פוס".
"תנו לי שנייה לבד, בסדר?"
כולם נעלמו. הרמתי את הסדין. הרמתי את החלוק. דיברתי בשקט, אבל ברור.
"יונתן, אתה שומע? הכל יהיה בסדר. אל תדאג. אמא שומרת עליך. רק תישן בשקט, יונתן שלי."
אני לא יודעת אם הוא שמע. הוא היה בסך הכל עובר בן שישה חודשים. תוך דקות הכניסו אותי לחדר הניתוח. בספירה לאחור נרדמתי בשלוש, טובעת במערבולת שסוחפת אותי לתוכה.
התעוררתי בחדר ההתאוששות עם גרון כואב מצינור ההרדמה. אמא שלי הייתה מעלי, ובעיניים שלה היו דמעות.
"זה שפיר", היא בכתה וצחקה, "את בסדר".
לא יכולתי לדבר. לא היה לי קול. אבל אני זוכרת את התנועה שעשיתי ביד. הצבעתי על הבטן, והחוויתי שאלה. "מה איתו?"
"הוא בסדר גמור. הכל בסדר גמור."
***
כשיונתן היה בן שש לקחתי אותו לרופאת השיניים, לבדוק למה יש לו כתמים לבנים על השיניים הקדמיות.
"עברת ניתוח בהריון שלו, אולי?" היא שאלה. "בערך בחודש שישי? כי בתקופה הזו נוצר הזיגוג של השן."
"כן", עניתי. "בדיוק עברנו אז, הוא ואני, את מבצע יונתן."
היום הוא בן שלוש עשרה. היו לי איתו רגעים קשים יותר וקשים פחות, כמו שיש בטח לכל הנשים עם הילדים הבכורים שלהם, אלה שמלמדים אותן להיות אימהות. היו רגעים רבים שבהם הייתי אגואיסטית, חסרת סבלנות, קצרת רוח. יונתן, למזלי, הוא ילד סלחן: מקבל בסבלנות ובאורך רוח את הכעס, קוצר הרוח, החיפזון והקפדנות שלי. במשך היום הוא זז בלי הפסקה: מהכדורגל לכדורסל, מהחוג למשחק במגרש. אבל בלילות הוא ישן כמו אבן, בלי לעשות קמטים בסדין. לפעמים, בלילה, כשאני מסתכלת עליו בהשתאות, אני תוהה אם בחלומות שלו עולה לפעמים קול עמום, מרוחק, שאומר לו: "אל תדאג. אמא שומרת עליך. רק תישן בשקט, יונתן שלי."