מה יהיה כשלא אהיה?

פרולוג

"תגידי לי שוב מה שאמרת קודם", הוא אומר.
"מה, שתבוא אלי?" היא שואלת בלחש.
"לא, הדבר השני שאמרת".
"שאני צריכה רק אותך, ושום דבר אחר לא יהיה תחליף ראוי?"
סיימתי לכתוב את הפוסט ואני חוזרת לספה, מול הטלוויזיה. "מד מן", עונה שישית. דון וסילביה, המאהבת התורנית שלו, בדיאלוג לחשושי. אני מחייכת לעצמי ועוצמת עיניים.
***
כל השבוע הייתי חולה ושכבתי על הספה מול הטלוויזיה.
כלומר, חוץ מאשר כשקמתי להסיע לחזרות של הבת שלי. או עניתי למטופלת שממש הזדקקה לעזרה. או ראיינתי למשהו דחוף. או בישלתי כי לא היה אוכל לצהריים. או עשיתי קניות כי המקרר היה ריק. או כיבסתי כי כבר לא נשארו לילדים בגדים. אבל חוץ מזה, שכבתי במיטה ולא הבנתי איך יכול להיות שלמרות שאני נחה בכזו יסודיות המחלה לא עוברת.

לא יכולה לסבול את זה

כשחברתי ע' התקשרה לנזוף בי חייכתי למרות הדמעות של ההצטננות. "כשאני חולה, את אומרת לי פשוט להיות חולה", היא הזכירה לי. "אז תהיי חולה בבקשה. כל השאר סובל דיחוי".
והיא צדקה, כמובן, כמו שאני צודקת כשהיא חולה. רק מסתבר שאני פשוט לא יכולה לסבול איך שהדברים מתנהלים כשאני לא בסביבה לנהל אותם.
ובאמת שרציתי לנוח. הגוף שלי רצה לנוח, הראש שלי אמר לי לשחרר, שזה לא עד כדי כך חשוב. אבל משהו בפנים לחץ ומחץ ודחף אותי לקום בכל פעם מחדש. קול שאמר: "זה לא בסדר ככה. זה לא בסדר שהילד לא אוכל. שלילדה אין מה ללבוש. שהחברות שלך יסיעו במקומך. שאנשים סובלים ולא מקבלים עזרה. זה לא בסדר. קומי, עורי, תזיזי את עצמך. משהו פה לא בסדר. את חייבת לתקן. אין מישהו אחר שיעשה את זה".

המחברת הגדולה

זה לא חדש, כמובן. כשנסעתי בפעם הראשונה לנסיעת עבודה של שבוע, השארתי מחברת מפורטת לסבתות המחליפות, כולל פרטים הכרחיים כמו איך מפעילים את המיקרו, איפה החולצות בארון ואיזה ירקות חותכים איך לארוחת הבוקר של הגן. מאז עברו הרבה שנים, וחשבתי שהתבגרתי. עובדה, כשאני נוסעת עכשיו אני לא משאירה שום הוראות ולא סוגרת שום תיאומים. רחוק מהעין? וואלה, אני מסוגלת להרפות. רק שמתברר שכשהעין קרובה אני הרבה פחות משוחררת ומשחררת. אני לא יכולה. לא יכולה לסבול את התחושה שמשהו לא בסדר. או לפחות לא בסדר כמו שאני חושבת שהוא צריך להיות. לא יכולה לשאת את החולשה שמונעת ממני לתקן. אז אני מתעלמת ממנה. וקמה.

מה מפחיד בלמות?

וכשאני חושבת על כל זה, אני נזכרת שבקליניקה, כשאני עוקבת אחרי נתיב הפחד של מי שבא אלי לטיפול תטא הילינג עד לבסיס שלו, בשלב מסוים אנחנו מגיעים לפחד המוות (מסתבר שמאחורי רוב הפחדים שלנו – הפחד מאובדן שליטה, הפחד מטיסה, הפחד מלעזוב את הבית, יו ניים איט – מסתתר הפחד מהמוות).
ומה שמפתיע אותי כל פעם מחדש זה שנתיב הפחד לא מסתיים שם, אלא ממשיך הלאה, לשני פחדים עמוקים אפילו יותר. נתיב אחד מוביל לפחד מפספוס: הפחד לא להגשים את מה שרצינו. הפחד לא להספיק לחוות חוויות. הפחד שימשיכו בלעדינו. שהזיכרון שלנו יימחה. שיהיה כאילו לא היינו, או שנצטרך לעשות את כל העבודה מההתחלה.
בנתיב השני ישנו פחד גדול לא פחות: הפחד מה יקרה בלעדינו. מי יטפל בילדים שלנו. בבן הזוג שלנו. מה יקרה למי שאנחנו אוהבים, למה שחשוב לנו, כשלא נהיה פה יותר.
ושם, אם חופרים עוד קצת, מתגלה לעיתים הפחד לא להיות הכרחיים.
הפחד שנגלה שמה שעשינו הוא לא כל כך חשוב ושאיננו ברי החלפה. שנגלה שגם בלעדינו אפשר להסתדר. שלא צריכים דווקא אותנו. ואם זה ככה, למה צריך שנחיה בכלל?

סומאת שיודעת שהיא עיוורת

אני משתייכת לאסכולה השנייה. לא יכולה לשאת את הרעיון שלא יהיה מי שיטפל בדברים כשלא אהיה פה. שלא יהיה מי שיתווך, ירכך, יתקן, ילביש, יכין, יבשל, יבאר, ילטף.
וזה מצחיק אותי, כי אני נזכרת איך כשהבן הגדול שלי נולד, הסתובב לי הראש: מצד אחד לא היה לי מושג איך לטפל בו. מצד שני, לא הייתי מוכנה שמישהו אחר יעשה את זה במקומי, כי אולי הוא לא יעשה זאת נכון.
וכאז כן היום: אני הולכת בעולם הזה, סומאת שיודעת שהיא עיוורת. ברור לי שאין לי מושג. תמיד מרגישה שהאחרים יודעים טוב ממני איך להיות הורים, כותבים, מטפלים, חברים.
ומצד שני, לא מוכנה להרפות. עושה בלי הרף. מפחדת שדברים לא יקרו בדרכי, דרכי שממילא אין לי מושג אם היא עובדת. (זה אבסורד, אני יודעת, אבל זה האבסורד שלי ואף אחד לא יוכל לקיים אותו טוב ממני).
וכשאני נצמדת לעשייה אין לי מנוחה. תמיד יש משהו שצריך לטפל בו. אסור לי להיעדר. אסור לי להיות חסרה. אסור לי להיות נעדרת. אני חייבת להיות נהדרת.
כי אם לא, חס וחלילה עלולים לגלות שאפשר להסתדר גם בלעדיי. שיש לי תחליף.
ואת זה, הרי, אסור לי להרשות.
(כי אם אפשר להסתדר בלעדיי, למה אני צריכה לחיות, בכלל?)

לסמוך ולנוח

ואני לא רוצה ככה יותר.
אני רוצה לנוח. אני רוצה להרשות לעצמי להיות חולה. או לא מתפקדת. או נעדרת.
אני לא רוצה להיות הכרחית; זו שאי אפשר להסתדר בלעדיה.
אני רוצה להיות זו שרוצים גם אם לא חייבים.
זו שאפשר בלעדיה, אבל וואלה, יותר כייף איתה.
***
ובשביל זה אני חייבת לעזוב ידיים, ולסמוך.
לסמוך על כולם שיסתדרו בלעדיי ובלי מה שאני עושה.
לתת להם מקום לגלות שהם יכולים בדרכם. גם (במיוחד) אם דרכם שונה מדרכי.
לסמוך עליי, שאדע להיות חלק גם בלי לעשות כלום.
שאדע לא לעשות כלום גם אם היחד לא מתנהג כמו שאני חושבת שיחד אמור להתנהג.
אז אני מורידה לי בתטא: שמותר לי לנוח. שאני יודעת איך זה מרגיש לסמוך באמת עלי.
שאני יודעת איך זה מרגיש לסמוך על אחרים. שהכל בסדר גם כשאני ישנה וגם כשאני אינני.
ואז אני עוזבת את המחשב, והולכת לראות את העונה החדשה של "מד מן". ואחרי כמה דקות של דיאלוג, מחייכת לעצמי ועוצמת עיניים.

נ.ב. 1: אם גם לכם קשה להפסיק להיות נוכחים, ואתם חייבים לנהל את הכל, כל הזמן – מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. כי הגיע הזמן ללמוד לנוח.

נ.ב. 2: הלכתי לישון. ולחלום שאתם שם איתי.