מילה רעה

או: הקשר הכואב בין הצקה להשתקה

לפני 200 שנות אור (או 37 שנים, בספירה אנושית) הייתי בת 12. בת קיבוץ, שגדלה בכפר הקטן שלה בצפון. היינו 11 ילדים בכיתה. בכיתה מעלינו היו רק שמונה. בקיבוץ שלי דגלו במשנה חינוכית שדגלה: "בית ספר בבית". המשמעות – גרנו בצפון, אבל לא נחשפנו אפילו לצפון. שאר המדינה הייתה ישות ערטילאית. נפגשנו איתה רק כשירדנו מדי פעם לסידורים עם ההורים בנהריה, לריבוע פיצה או לקופת חולים. העולם היה רחוק, בלתי מושג. הייתי ילדה טובה: למדתי. שרתי במקהלת בית הספר. קראתי ספרים.
ואז הגיעה אלינו חברת נוער. קבוצת ילדים בני 13, שיצאו מהבית מסיבות שונות ומשונות, ובאו להתחנך בקיבוץ. הם הביאו איתם מושגים חדשים (אשכנזים וספרדים, למשל) אופנות חדשות (היה להם באגי! בזמן שאנחנו התהלכנו בשבילי הקיבוץ בתחתונים וגופיות לבנות, להם היה באגי וחולצות בטן!), מוזיקה חדשה ("אם תזכרי אותי סיוון", למשל, היה שוס), תסרוקות חדשות (סיכה אחת בצד. הו, כמה סטייל), צחוקים חדשים, שפה אחרת. הם הביאו לבית הספר המנומנם שלנו הרפתקאות חדשות, סיכונים חדשים.
***
אני זוכרת פחות או יותר את כולם, אבל כנראה שלעולם לא אשכח את א'. הוא היה ילד נמוך, מתולתל וכריזמטי. היום אני יודעת שהוא בטח חיפש לעצמו מקום. אבל אז הרגשתי בעיקר שהוא מחפש אותי.
א' הפך אותי לקורבן הצחוקים שלו. בכל רגע, צפוי או לא צפוי, הוא היה מגיח מאחוריי, ומחקה את הקול שלי, שמשום מה שיעשע אותו מאד. אני לא יכולה לשכוח את החיקויים שלו, למרות שעברו מאז 200 שנות אור.
ב"אדלר" אומרים שכל ילד מגיב לסיטואציות לפי סגנון החיים שלו. אני הגבתי לחיקויים של א' לפי סגנון החיים של ילדה טובה ומפוחדת: השתתקתי.
בהתחלה ניסיתי להיעלם מהעיניים שלו. כשזה לא הספיק, הפסקתי לדבר בחברה. עזבתי את המקהלה, כמובן. אחת עם קול כמו שלי, מה יש לי לחפש שם? ניסיתי לתפוס כמה שפחות מקום. זה לא עזר. המילים הרעות שלו רדפו אותי בכל מקום. היינו – ילדי הלינה המשותפת – כמו דור הילדים של היום: חשופים ללא הפסק לחברה. אצל הילדים היום זה וירטואלי. אצלנו אלה היו החיים.

ואז הגיע ד'

ואז קרה לי קסם. ד', עוד אחד מבני חברת הנוער, קיבל את המשפחה שלי כ"משפחה מאמצת" (כל ילד בחברת הנוער הוצמד למשפחה מהקיבוץ, שאליה הלכו בשעות אחר הצהריים למפגשי ילדים והורים). מ' כבר הייתה אצלנו שנה: ילדה יפה וטובת לב, שהתמסרה למשפחה שלי כמו בת לכל דבר. אבל כש-ד' הצטרף, הדברים השתנו.
ד' היה הכי גדול בכיתה שלו. הכי מרשים. הכי שנון. ענק טוב לב מבפנים ומחוספס מבחוץ. ו-ד' פרש עלי את חסותו. הייתי האחות הקטנה שלו. ומרגע זה המילים הרעות נפסקו. אף אחד לא העז להתגרות ב-ד'.
חזרתי לנשום. חזרתי לדבר. אבל לא חזרתי לשיר.
***
לקח לי בערך 30 שנה לחזור ולשיר מול אנשים אחרים. היה צורך בכמה וכמה שנים טובות של עבודת מודעות; בכפר שלם שבו נהוג לפרגן על הכוונה ולא על הביצוע; ובעיקר באיש אחד, מקוראי הבלוג הזה, שהפיח בי אומץ והזכיר לי שבאנו ליהנות (תודה לך, ר').
אבל 30 שנה של השתקה לא נמחקו לי. עובדה, עד היום אני זוכרת את המילים הרעות ההן, את הטון המדויק של החיקוי. כמו צלקת בלב.
ולפעמים אני חושבת כמה עוד אנשים יש כמוני. כמה אנשים הפסיקו לשיר, לכתוב, לצייר, לדבר, לרקוד, לשחק כדורסל או כדורגל. כמה אנשים הפסיקו לבטא את עצמם, חדלו מלתת לסביבה שלהם את המתנות הייחודיות שלהם, כי מישהו סתם להם את הפה. ולא היה להם ד' שיציל אותם.

לא להרשות

ואני לא יודעת אם זו הסיבה, אבל אם יש משהו שאני לא יכולה לשאת אלה מילים רעות וחיקויים. זה לא מצחיק אותי. זה מעציב אותי.
ובגלל שאני יודעת איך זה מרגיש, וכמה זמן זה מרגיש, זה אחד הדברים שאני מלמדת היום הורים: אל תתעלמו ממילים רעות.
אל תרשו לילדים שלכם להכאיב זה לזה. אל תרשו לילדים שלכם להכאיב לאחרים. אל תרשו לילדים שלכם להכאיב לכם. גם לא במילים.
מילים רעות לא בהכרח באות בפורמט של קללות: לפעמים הן חיצים מדויקים, טבולים בארס, שנכנס לתוך הלב ומחלחל אל העורקים. ארס שגורם לנו לשאת אותו שנים אחרי, לדפוק לנו את הביטחון, את שמחת החיים, את הביטוי העצמי.
ונכון, אנחנו לא באמת בפוזיציה של "להרשות" או "לא להרשות": הפה שלהם הוא ברשותם. אבל יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות אצלנו בבית:
– לתת דוגמה. להיזהר במילים שלנו, גם כשאנחנו כועסים, רותחים, מתוסכלים. לזכור שכל מילה רעה שאנחנו אומרים להם עליהם נצרבת בתוכם, הופכת לחלק מהדימוי העצמי שלהם. לזכור שכל מילה רעה שאנחנו אומרים היא חלק מהאמצעים הלגיטימיים מבחינתם, לצאת איתם לעולם ולהתנהל איתם בחברה. וגם – להיזהר באופן שבו אנחנו מדברים אל בן הזוג שלנו, אל אנשים בסופר, אל נהגים אחרים בכביש. כל דבר כזה מלמד אותם איך מתנהגים בעולם הזה.
– לא לאפשר "ירידות" והשפלות. אל תצחקו מחיקויים. אל תתפעלו כשהם מספרים לכם איך עשו צחוק ממישהו אחר, גם אם זה באמת מצחיק באותו רגע (מדהים כמה קל לנו לצחוק ממשהו שקורה לאחר, אבל אם זה היה קורה לנו?)
– להתייחס למילים רעות כאל אלימות. כמו שאנחנו לא יכולים למנוע מהילדים להרביץ, אבל יכולים להגיב על כך בתקיפות – כך גם לגבי מילים (ולהורים שאומרים לי – "אבל אז איך הוא ילמד להגיב כשיורדים עליו?" אני מזכירה: לא צריך ללמד ילד להחזיר. צריך ללמד אותו להגן על עצמו. וילד שמרגיש טוב ובטוח עם עצמו, שיש לו בסיס איתן של הערכה עצמית, מוגן מפגיעתן של מילים רעות הרבה יותר מילד שיודע לקלל, להעליב, להשפיל).
– להעביר מסר ברור בבית: לכל אחד יש חולשות. אנחנו לא מושלמים. זו לא סיבה לצחוק מהן. זו סיבה להושיט עזרה.
– להזכיר שהכלל הזה תקף גם בווטסאפ, גם באינסטגרם, בכל מקום ואתר.
– ללמד את הילדים שלנו לא לעמוד מהצד. מחקרים מראים שכשהעומדים מהצד מפסיקים לעמוד מהצד, הבריונות וההצקות נפסקות. למדו אותם להיות אלה שלא צוחקים, אלא מפסיקים.
– ואם מציקים לילד שלנו, יורדים עליו? אפשר ללמד אותו להתרחק מילדים פוגעניים, בדיוק כמו שאפשר ללמד אותו להתרחק מאלימות (וצריך ללמד להתרחק מאלימות). ומצד שני, להזכיר לו בבית: יש לך חולשות ויש לך חוזקות. בדיוק כמו לכל אדם אחר. בדיוק כמו למי שפוגע בך. גם לו יש חולשות וחוזקות. אתה יכול להתרכז בחולשות שלך (שזה מה שמי שפוגע בך עושה), ואתה יכול להתרכז בחוזקות שלך. כל מה שמתמקדים בו – גדל. למצוא הזדמנויות בבית להדגיש את החוזקות שלו, לעוף עליהן, להתפעל מהן. לייצר מקומו שבהן הוא יכול להמשיך לבטא את עצמו, בסביבה מוגנת.
ולא פחות חשוב: לעזור לו למצוא קבוצה חברתית שבה הוא שייך ומוערך. לא משנה איזו – בתנועה, בחוג, עם ילדי החברים שלנו, אם בני דודים. שייכות כזו, מספרים המחקרים, עוזרת יותר מכל לעמוד בקושי של ההצקה.

נ.ב. 1: ואם יש לכם בבית ילדים שמציקים לאח שלהם, או לכם, או שחס וחלילה מציקים לילד שלכם – מוזמנים אלי להדרכת הורים.
נ.ב. 2: שיר (פתאום אני מבינה שכנראה החולשה המטורפת שיש לי לשיר הזה קשורה להיסטוריה שלי).
מוקדש בהתרגשות ל-ד', שהשבוע, סוף-סוף אחרי 33 שנים, זכיתי לומר לו תודה.