מספיק(ה) בקושי

פוסט ובו ידובר: על הספקים, על נורות חשמל ועל נומרולוגיה קבלית

לאחרונה שוב התחלתי להרגיש שאני לא מספיקה כלום. בין העבודה (יש דד-ליינים לכתבות), לפרויקטים מיוחדים (כדי לא להישחק לגמרי), לכושר (הפסקתי לעשן, והראשונות שמגלות את זה הן תמיד הירכיים), למפה נומרולוגית פה ושם (איך אפשר לסרב כשמישהו מבקש ממני לדבר על בבת עיני?), לילדים שדורשים את ליטרת הבשר שלהם (או לפחות שניצל תירס), גיליתי שמהבוקר עד הערב אני במרוץ בלתי פוסק.
לפני כמה ימים הגיע חבר לאסוף את בנו מביתנו. בעשר דקות שבהן היה אצלי, עניתי לארבעה טלפונים וקבעתי שלוש פגישות ביומן הממורקר לתפארה שלי (שיטה חדשה שפיתחתי, שמנסה למקסם את היעילות: מרקר צהוב למיילים, מרקר כחול למטלות מחוץ לבית, מרקר ורוד לפגישות ומרקר ירוק לטלפונים. רק איפה שמתי את המרקרים, לעזאזל?)
כשהוא הביט בי במבוכה, פלטתי בגילוי לב: "מכיר את הריצה על ההליכון בחדר כושר? ככה אני מרגישה כרגע".
הוא צחק. "כמו שאת נראית לי כרגע, את עושה להליכון סחרחורת".
הייתי רוצה לספר שבאותו רגע סגרתי את היומן מתוך הבנה פילוסופית שעברתי את הגבול. אבל האמת היא שבאותו רגע סגרתי את היומן רק כדי לעזור לילד בשיעורי בית, ולהגיש לילדה שנכנסה ארוחת צהריים. שעה אחר כך היומן נפתח שוב, ואפילו מצאתי מקום פנוי להכניס בו ראיון לאותו ערב. אחרת, איך אספיק את כל מה שתכננתי להספיק?

פנס הרחוב כיבה עצמו לדעת

אבל מה זה בעצם ה"להספיק" הזה? מי קובע מה צריך להספיק, ובכמה זמן? ולמה אני מודדת את החיים שלי במונחים של הספק, כמו איזה מכשיר חשמלי, במקום במונחים של הנאה או אושר? ואם אני בוחרת ביחידת המידה הזאת, דווקא, איך זה שכל פעם מחדש אני מתפלאת כשבסוף היום, השבוע או החודש, אני נכבית בדיוק כמו נורת חשמל שנותקה מהזרם?
ואז אני נזכרת בתובנה ישנה, שאיכשהו אני מצליחה להשכיח מעצמי בכל פעם מחדש: שאני מרגישה לא מספיקה בכל פעם שאני מרגישה "לא מספיקה".
לא, זו לא טאוטולוגיה, אלא אמת טהורה: בכל פעם שאני מרגישה שאני עצמי לא מספיק בסדר כמו שאני (כלומר, בכל פעם שאני נותנת למי שאני, למהות שלי, ציון "בלתי מספיק"), אני מרגישה צורך לתת לעצמי אישורים, ומתחילה להעמיס על עצמי משימות. שהרי אם אני מבשלת אוכל מזין, עוזרת בסבלנות בשיעורי בית, מגישה כתבות מופתיות ומסייעת על הדרך לאנשים למצוא את דרכם בחיים, איך מישהו (כולל אני בעצמי) יוכל לומר שאני לא מספיק בסדר?
ומכאן מתחיל המעגל המטורף באמת: כי אם אני לא מרגישה מספיק טוב עם עצמי, ההתמכרות לאישורים (של עצמי) לעולם לא תיפסק. בכל פעם שאעשה "וי" על משהו, אצטרך "וי" נוסף כדי להמשיך להרגיש טוב – שהרי בוס קשוח כמוני לא יהיה לי לעולם. יותר מזה: ככל שאני מעמיסה על עצמי עוד מטלות להספיק, אני מוצאת את עצמי שוכחת, מתבלבלת, לא מספיקה, טובעת בגינוי עצמי, וחוזר חלילה. אז נכון שזה מביא אותי להמצאת שיטות מירקור חדשות, אבל… אויש, מה רציתי להגיד? ואיפה המרקרים, לעזאזל?

מ"מספיקה בקושי" ל"טובה מאד"

לפלונטר הזה יש רק פיתרון אחד – והוא לא קשור למרקרים. הוא קשור אך ורק ליכולת להרגיש טוב עם עצמנו, בדיוק כמו שאנחנו. אם נכיר בכך שנבראנו טובים ואהובים בדיוק כמו שאנחנו, נתייחס לכל דבר שאנחנו בוחרים לעשות כאל נתינה לשם נתינה, ולא כאל מטלה לשם ציון. בתור התחלה, זה יגרום לנו לעשות הכל בהרבה יותר הנאה (רק תחשבו על ההבדל בין לספר לחבר חוויות מהחופש, לבין לכתוב על זה חיבור למורה). בהמשך יבואו זמן פנוי, והפסקה של ההשוואה המטורפת בינינו לבין אחרים: כי אם אין ציונים, וכולנו טובים במהות שלנו, איך בכלל אפשר להשוות?
ואת ההספק נשאיר לנורות. אח, איזה רעיון מחשמל.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

בראייה נומרולוגית, לא נועדנו להספיק הכל. לכל אחד מאיתנו יש מטלה ספציפית שעליו לעשות בכל תקופת חיים (ראו פסגות ואתגרים). בכל תקופה בת תשע שנים משנות הייעוד שלנו, עלינו לבצע את אותה מטלה (למשל: ללדת, ללמוד, לנהל) ותו-לא. נכון שלכל מטלה התפתחותית שכזו יש מטלות בת שכרוכות בה, אבל זהו. לא נועדנו לעשות הכל כל הזמן.
מצד שני, אם לא ביצענו את אותה מטלה שנכתבה ב"תוכנה" שלנו, נסחב איתנו חסך מתמשך. אדם שהיה אמור להקים משפחה בתחילת דרכו ולא הקים, ירגיש חסך עד שיעשה זאת. אדם שנועד להקים עסק בתקופה מסוימת ובחר להישאר שכיר בגלל פחדים או לחצים משפחתיים, הדגדוג העסקי לא ירפה ממנו. החור שנותר בנשמה לא תמיד מודע, אבל יגרום לאותו אדם להרגיש כל הזמן שהוא "לא מספיק טוב", "לא מספיק עושה", שהחיים שלו "לא מספיק מספקים". בניית מפה נומרולוגית וייעוץ נומרולוגי יכולים להראות לאותו אדם מה עליו לממש כדי לסגור את החור בנשמה, ולחיות חיים מאושרים יותר.