מראה מראה שעל הקיר

פוסט ובו ידובר: על ספינות בלתי נראות, על שינוי עולמות ועל נומרולוגיה קבלית

לפני 13 שנים, בהיותי בהריון הראשון, גיליתי דבר מוזר: כו-לן סביבי בירושלים היו גם הן בהריון. "משונה ביותר", הייתי ממלמלת לעצמי בין קורנפלייקס לנקניקיות לגפילטע-פיש (כן, כן: ניצחתי בתחרות "מלכת החשקים המוזרים של ההיריון" ויש לי גביעים להעיד על זה). "כולן בהריון באותו זמן? מה, כל העיר כאן נכנסה לאטרף של לעשות ילדים"?
שנה וחצי אחר כך כבר גרתי בצפון, וגידלתי פעוט חובב טרקטורים. וראו זה פלא: בכל מקום סביבי הם הופיעו. עם או בלי כף, עם או בלי שרשרת, עם או בלי נהג מעשן בקבינה. טרקטורים אדומים או ירוקים, קטנים או גדולים. "מוזר מאד", הייתי ממלמלת לעצמי בעודי נסחבת עם ילדי המדדה מערימת חול אחת למשניה. "האם באמת הצפון בתנופת בנייה, או שמא כל הנשים ההן מירושלים עברו אף הן צפונה, כדי להסתיר מהעולם שנולד להן טרקטור"?

פנימה-החוצה

למה אני מספרת את כל זה? לא כדי לדבר על הרגלי הרבייה של הנשים הירושלמיות, אלא כדי לדבר על אחד הפרדוכסים המעניינים יותר של התפיסה האנושית: אנחנו מגלים בחוץ את מה שיש לנו בפנים.
רוצה לומר: אם אני כרגע עסוקה בהריון שלי, הריונות סביבי הם מה שיתפסו את תשומת לבי. אם אני בונה בית, בתים חדשים יצוצו תחת עיני בקצב מטורף. אם אני חובבת נעליים (דוגמה מקרית לגמרי ולא קשורה אלי), אשים לב לנעליים שוות בכל פינה – בעוד בעלי ימשיך ללכת ברחובות ברצלונה כאילו רק בניינים של גאודי יש בסביבה.
וזה עובד גם להיפך, כמובן. מה שלא רלבנטי לנו, נעלם מעינינו. בסרט "בליפ" (לא ראיתם? תשיגו מייד) יש סיפור מעניין – מתברר שכאשר הגיעו ספינותיו של קולומבוס לאיים הקאריביים, האינדיאנים כלל לא הבחינו בהן. למה? לא מפני שהן הוסוו באופן כלשהו, אלא מפני שהאינדיאנים לא הכירו ספינות ולא ידעו שאפשר לבנות אותן. מכיוון שלא היה להם כלי שכלי לתפוס ולהבין את מה שהם רואים, התופעה המוזרה פשוט חמקה מעיניהם.

ראי הנפש

למרבה הפלא, זה עובד לא רק על נעליים, ספינות וטרקטורים, אלא גם על רגשות ותפיסות: אם אני עצובה, אראה עוגמת נפש בכל מקום. אם אני חשדנית, אזהה מניפולציות בכל אתר. ואם אני תמימה, אוהבת אדם ואופטימית – בעולמי יהיו רק תום, אהבת אדם ואופטימיות.
איך דבר כזה יכול לקרות? הוא יכול לקרות מפני שאנחנו לא מכונה שמצלמת באופן אובייקטיבי וללא מיון, אלא אנשים בעלי שכל שבודק ומפרש. הגירויים סביבנו הם אינסופיים. כדי להתמודד איתם, השכל שלנו בוחר במה להתמקד – במה שחשוב, מעניין או דחוף לנו למען קיומנו. מה שבחרנו לראות הופך לתמונת העולם שלנו.
וגם אז, המידע לא נכנס כפי שהוא, אלא מקבל פרשנות רלבנטית: מחיר של נעליים ייתפס כזול עבור אחד ויקר עבור שני. חיוך קטן יתפרש אצל אחד כמשבח ואצל האחרת כביקורתי. על פי מה? על פי הכלי החשיבתי שאליו זורמים הרשמים החיצוניים. אם הכלי של אדם יהיה מלא בפחד, הוא יפרש בהתאם את הרשמים שבחר לקלוט, והעולם ייראה לו כמקום מאיים. אם הכלי הזה יהיה מלא אצל אדם אחר בהתרגשות, כל רושם חיצוני יגביר את החוויה. ואם הכלי של אשה מסוימת יחפש אישורים לכך שהיא נראית נורא והשלושה קילו החדשים שלה בולטים לקילומטרים – כל תגובה מקרית תיתפס כאישור כזה. במילים אחרות: הביטוי "העיניים הם ראי הנפש" לא מדבר רק על היכולת לצלול במבט עיניים אל נפשו של אדם אהוב. הוא מדבר קודם כל על כך שהעיניים שלנו רואות את מה שהנפש שלנו חשה.

זה לא אתה, זה אני

להבנה הזו יש השלכות מרחיקות לכת. ראשית, היא מגלה לנו משהו על יחסינו עם אנשים אחרים. למשל, שכל מה שאנחנו אומרים עליהם, קיים לא פחות אצלנו. כמו שאם אין לנו היכרות עם ספינות, לא נזהה ספינות, כך אם אין לנו היכרות עם רוע או נצלנות, לא נזהה אצל אחרים רוע ונצלנות. וכך, הגבר שלא יודע להתחייב לקשר משקף לנו את הקושי שלנו, בדיוק כמו שעושה האשה שרק רוצה לדבר על רגשות. כמו שאומרים הילדים: הכל עובר עלינו ו.. בידינו – או כמו שהם יגידו בבגרותם: "זה לא אתה, זו אני".
אבל מעבר לכך, ההבנה הזו מגלה לנו משהו על העולם שבו אנחנו חיים: היא מגלה לנו שהעולם הוא בסך הכל מראה של המתרחש בתוכנו. אנחנו לא צופים אובייקטיביים, אלא משליכים מתוכנו עליו, מפרשים אותו בכלים הפנימיים שלנו. או כמו שאמרו חז"ל (וציטטה ד"ר דינה אייזן מ"סינפסות"): "איננו רואים את העולם כפי שהוא, אלא כפי שהיננו".

אני ואתה נשנה את העולם

המקסים בכל זה, הוא שאם כך, יש בידינו את היכולת לשנות את העולם. כן, ממש עכשיו. לבטל בו את הרוע, את הכיעור, את מה שלא תקין. אם נאלף את החשיבה שלנו לראות את הטוב והיפה בכל דבר, זה העולם שבתוכו נחיה. בלי תירוצים, בלי לחכות לעזרתו של בן הזוג, ראש המועצה או ראש הממשלה. פשוט ככה, בעצמנו. אם נכין את הכלי שלנו לקלוט רק מה טוב ונעים, המראות שיישפכו לתוכו יהיו בדיוק כאלה. כשהילדים יריבו, נראה בהם גורים שמשתעשעים כדי להתכונן לחיים הבוגרים. כשבן הזוג יעיר לנו, נצליח להבין במה הוא מקדם אותנו. כשהפקידה מהבנק תתקשר להודיע שאין כסף, נלמד לשמוח על כך שיש מי שאחראי מספיק להעמיד לנו גבולות, ונבדוק לאן היקום בטובו שולח אותנו.
(ועכשיו, אני הולכת לאלף את החשיבה שלי לראות רק את הנעליים בכל דבר. מה יש, אני מכינה את הכלי).

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אחת התפיסות הבסיסיות בנומרולוגיה הקבלית אומרת שהיקום (או אלוהים, מה שתרצו) מדבר אלינו ללא הפסק – בניסיון לכוון אותנו אל מה שנכון, טוב ומתאים לנו. מכיוון הוא אינו נוהג לדבר עברית, דווקא, הוא מדבר אלינו בשפה דומה לשפה הבינארית של המחשב: בצורת כן / לא, או במילים אחרות – הצלחה / כישלון.
האותות מגיעים כל הזמן, בצורת אירועים: למשל, הצלחה בעבודה מסמנת לנו שאנחנו בכיוון הנכון, נזיפות חוזרות מהבוס – מראות שעלינו לשקול שינוי כיוון.
אבל מה קורה אם אנחנו לא מקשיבים? או אז, מגיעים האותות הברורים יותר – כלומר היקום (או אלוהים, או מה שתרצו) מדבר אלינו בקול רם יותר, ואם צריך – מעמיד אותנו במקום. אם לא שמנו לב שאנחנו לא במקצוע הנכון, יגיעו פיטורים או התמוטטות כלכלית. אם אנחנו לא עם האדם הנכון, הנישואים יעלו על שרטון.
כמו שבבית הספר קוראים לנו פעמיים בשנה כדי לדווח לנו על התקדמות או נסיגה, ציונים טובים או בעיות עם המורה – כך קורה גם בבית הספר של החיים. לפי נומרולוגיה קבלית, אנחנו חיים במחזוריות של תשע שנים (ראו כאן באתר – שנים אישיות). פעמיים בכל מחזור קוראים לנו ל"יום הורים" מטאפורי: בשנה מספר 4, ובשנה מספר 7. בשנים הללו, הקרויות גם "שנת משוב", מגיעות הקריאות לסדר, שמכוונות אותנו אל מקומות טובים יותר.
ובבית הספר כמו בבית הספר: אם היינו תלמידים טובים, נקבל ציונים לשבח, מחמאות והצלחות, ושנות המשוב יהיו טובות ומספקות. אם לעומת זאת זזנו מהמסלול הנכון לנו, שנות המשוב יחזירו אותנו אל הדרך – על ידי כך שירחיקו אותנו מהמסלול המוטעה שעליו היינו (בצורת עזיבת עבודה או פירוק מערכת יחסים). זה לא נעים במיוחד, אבל אם נזכור שהמורה פועל לטובתנו גם כשהדרך שלו מכאיבה – נצליח לראות שבעולם הזה יש באמת רק טוב.