משרוקית נגד פילים

פוסט ובו ידובר: על דאגות, על איך להרפות מהן ועל נומרולוגיה קבלית

השבוע עמדתי בפני אי וודאות. דאגתי. רציתי כבר לדעת מה יקרה. חוסר הסבלנות משך אותי לכל מיני פינות חשוכות, שמהן הציצו זאבים חדי שיניים: בדידות. דחייה. קושי. עלבון. פחד. אם תהיתם אם התשובות הגיעו, התשובה היא לא. אבל אני פחות דואגת, פשוט מפני שהתבוננתי לאי וודאות בעיניים, והחלטתי שזה מה שיש ועם זה ננצח.
דאגה היא עניין מוזר: היא עסוקה כל כולה במה שעוד לא קרה, ואולי גם לא יקרה. ובכל זאת, בזמן שאנחנו חשים אותה, היא מרגישה ממשית להפליא. ברגע שאנחנו דואגים ממחלה, אנחנו מרגישים כאילו כבר חלינו. ברגע שאנחנו דואגים מדחייה, אנחנו חשים כאילו כבר נדחינו. ברגע שאנחנו חוששים מבדידות, אנחנו מרגישים הכי בודדים בעולם. זה כאילו שבחרנו סצנריו גרוע במיוחד מהעתיד, והבאנו אותו ישירות להווה. ולא, אני לא מדברת על עניינים ניו-אייג'יים של "מה שתזמן יבוא לך" (אם כי כבר בתנ"ך, ספר אולד-אייג'י בהגדרה, כבר נכתב: "אשר יגורתי בא לי"). אני מדברת על כך שברגע הדאגה, אנחנו הלכה למעשה חווים את מה שאנחנו פוחדים ממנו. משונה, לא?

לשמר את השליטה

אז למה בעצם אנחנו עושים את זה לעצמנו? כשחשבתי על זה, נזכרתי בסיפור שקראתי פעם, על איש אחד שהיה מסתובב עם משרוקית צהובה תלויה על החזה. כששאלו אותו לשם מה המשרוקית, הוא ענה בפשטות: "נגד פילים". "אבל אין פה פילים", תהו השואלים. "אתם רואים? זה עובד!" חייך האיש בגאווה.
וזה בדיוק המנגנון של הדאגה: אנחנו דואגים, כי נדמה לנו שאם נדאג מספיק, מה שאנחנו דואגים ממנו לא יקרה. אנחנו חוששים שלא נדע להתמודד עם הבלתי צפוי, ולכן אנחנו צופים אותו: סוקרים אפשרויות במוח. ממיינים – מה סביר יותר, מה פחות. ואז, כמובן, מתחילים להתמגן: אם אנחנו דואגים שרכושנו ייגנב, נכביר במנעולים. אם אנחנו דואגים שבן הזוג יעזוב אותנו, נראה לו כמה אנחנו נחוצים לו – על ידי נתינה או על ידי הימנעות; ואולי נמהר לעזוב אותו קודם (כדי שלא ניפגע); או שנסגור קצת את הלב, כדי להגן על עצמנו. אם אנחנו דואגים שנחלה, אנחנו מרבים בחיפוש מידע על מחלות או בדיאטות קיצוניות, או מרבים בספורט, או הופכים לדיירי קבע במעבדות ובדיקות. המשותף לכל הפעולות האלו הוא שהן לחלוטין לא רלבנטיות למה שקורה ברגע זה ממש – שבו בריאותנו תקינה, בן הזוג נמצא והרכוש איתנו – כדי לשלוט בעתיד בלתי ידוע. כל כך חשובה לנו השליטה בעתיד, שאנחנו מוכנים להקריב בשבילה את ההווה.
בקצרה: אנחנו דואגים כדי לשמר את תחושת השליטה בעולם נטול שליטה. דואגים כדי לחוש וודאות – ולו קטנה – בעולם נטול וודאות. תחושת השליטה כל כך חשובה לנו, שאנחנו מוכנים לסבול בשבילה. הפסימיסטים שבינינו – אלה שהפכו את הדאגה לאורח חיים – מעדיפים להיות צודקים מאשר להיות מאושרים. הם מנבאים רעות, ומעדיפים לחיות בתוך הוודאות של הכאב מאשר לאפשר לעצמם לקוות לאושר, ולהתאכזב. כי הדאגה היא מנגנון טבעי שנועד לשמור עלינו מלהיתפס בלתי מוגנים. אם נדאג מספיק, נדמה לנו, לא נופתע לרעה, לא ניתפס לא מוכנים עם הגב אל הקיר.

שלום, אשליה

הבעיה היחידה עם זה היא שזו אשליה בלבד. שום דאגה לא נותנת לנו שליטה אמיתית. בסופו של דבר, העולם נטול וודאות. אנחנו יכולים לדמיין אלף תסריטים, ואז יגיע העולם עם התסריט האלף ואחד. אם נסתכל אחורה, אל הדאגות שלנו בעבר, כמעט תמיד יתברר לנו שדאגנו בגלל הדברים הלא נכונים, הלא רלבנטיים. הדברים הקשים באמת הגיעו ללא הכנה מוקדמת. וגם אם ניבאנו משהו מזה, ואפילו הכנו תכניות מגרה – יתברר לנו שבסופו של דבר נדרשה מאיתנו התמודדות אחרת לגמרי. בקיצור, דאגנו לחינם.

הרי כבר שילמת

לחינם? טוב, לא ממש. על כך כבר אמר המשורר הנפלא דן פגיס, במחרוזת שיריו "תרגילים בעברית שימושית": "אל תאמר: זה היה לחינם. הרי כבר שילמת. אמור: לשווא".
וזו האמת לגבי הדאגה: אנחנו משלמים עליה מחיר כבד. הן ברמת ההווה, והן ברמת העתיד. בתור התחלה, אנחנו מקריבים את ההווה: אנחנו חיים בתחושות קשות של כובד ופחד, כאילו מה שיגורנו כבר קרה. אנחנו מתעלמים ממה שקורה בהווה וממה שהוא מבקש מאיתנו (למשל: לפתוח את הלב, להקשיב לגוף) כי אנחנו רק עסוקים במה שהראש מספר לנו על העתיד. אפילו כשאנחנו עושים את הדברים הנכונים (למשל – עוסקים בספורט או אוכלים נכון, מציבים גבולות בזוגיות או עושים ביטוח חיים) אנחנו עושים את זה מהסיבות הלא נכונות: מהפחד ממה שיקרה ולא מההקשבה למציאות שמתרחשת בנו וסביבנו ברגע זה. אי אפשר לרקוד עם המציאות כשמה שאנחנו שומעים זה את המוסיקה של העתיד. וכך, אנחנו עושים טעויות של רקדנים מגושמים לא מפני שאין לנו יכולת – אלא מפני שאנחנו לא מקשיבים למוסיקה הנוכחית, ומחמיצים את הסימנים שהיקום שולח לנו.
וכך, למעשה, הדאגה גם גורמת לנו לפגוע בהתמודדות שלנו בעתיד: אנחנו מגיעים אליו מרוקנים מאנרגיות. מותשים מדאגה. חסרים כוחות להתמודד עם מה שאם היינו במלוא כוחותינו היה קל יותר להתמודדות. מקובעים על תסריטים מסוימים, ולכן לא שמים לב שאנחנו בסרט אחר עד שכבר מאוחר מדי. ולפעמים אנחנו כל כך תקועים על הסרט המסוים שרץ לנו בראש, שאנחנו אפילו גורמים לו לקרות (כן, אם נסגור את הלב בפני בן הזוג מתוך לחץ שהוא יעזוב, יש מצב שבאמת הוא יעזוב, ואם נחיה בפחד מתמיד מפני מחלות, הגוף שלנו יגיב במחלה – לאו דווקא זו שדמיינו, אבל גוף לא יכול לחיות לאורך זמן במתח מתמיד בלי להגיב). כי חוק המיקוד עובד תמיד: מה שאנחנו מתמקדים בו מגיע אלינו, בצורה כזו או אחרת.

אז מה עושים?

הבעיה היא שגם אם ברור לנו שהדאגה מזיקה, לא ברור לנו איך להיפטר ממנה, ומה כן לעשות. לטעמי, מכיוון שהדאגה מתרחשת בראש, אפשר להתחיל ממנו, ולהבין – לפחות בשכל – שדי מגוחך להאמין שאנחנו יודעים היום יותר משנדע מחר. מה גורם לנו לחשוב שאם נתעסק היום במה שיקרה בעוד שנה, נעשה זאת יותר בהצלחה מאשר כשהשנה תחלוף, וכל הנתונים יהיו בידינו?
בסופו של דבר, העתיד הוא לא יותר מרצף של רגעי הווה. אם נתמקד במה שקורה כרגע, סביר להניח שנדע להגיב טוב יותר על מה ששולח אלינו היקום מאשר אם נתעלם ונהיה עסוקים במשהו אחר. אם אנחנו רוצים באמת להיות מסוגלים לענות בצורה הטובה ביותר על מה שיביא המחר, מוטב שנתחיל להתאמן ברגע זה: להיות נוכחים ברגע. לשים לב למה שמתרחש סביבנו. להגיב למציאות ולא לדמיונות. כשיגיע המחר על שלל תסריטיו הבלתי ידועים, נהיה כשירים יותר, מלאי אנרגיה יותר, מאומנים יותר לענות על מה שיידרש מאיתנו.

לעשות ולהרפות

הכלל השני עוזב את השכל, ועובר לרמת העשייה. "בטח באללה אבל קשור את הגמלים", אומר הפתגם הידוע, וצודק: הפסקת הדאגה אין משמעה התמסרות פאסיבית לפגעי הגורל, אלא הפרדה בין מה שבשליטתנו לבין מה שלא בשליטתנו. מה שבשליטתנו הן הפעולות שלנו. מה שלא בשליטתנו זה… ובכן, כל השאר. אם מדאיגה אותנו הפנסיה שלנו, עלינו לעשות ביטוח – אבל לא לעסוק בתנודות השוק ובנגעי הכלכלה. אם מטרידה אותנו ההתנהגות של הילד, כדאי לבדוק מה ניתן לעשות עכשיו – אבל לא להתעסק במה שייצא ממנו כשהוא יהיה גדול.
העיקרון להתמודדות עם דאגות הוא פשוט: לעשות את המכסימום – ואז להרפות. לעשות את המכסימום – כי זו האחריות שלנו. להרפות – כי בסופו של דבר, אין לנו מושג מה יקרה. יותר מזה: ייתכן שמה שעלול לקרות ומפחיד אותנו הוא בדיוק מה שצריך לקרות, שהוא השלב הבא בתכנית הגדולה של חיינו. אם נזכור שיש מי שמנהל את העולם ויודע מה באמת טוב לנו, והמישהו הזה הוא לא אנחנו – נבין שזה לא רק שהמשרוקית לא עובדת, אלא שייתכן שבכלל נועדנו לרכב על פילים.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אם יש מספר שמתמחה בדאגות, כמעט עושה מהן מקצוע – הוא השבע. לפי נומרולוגיה קבלית, אנשי 7 (אלה שנולדו ב-7, 16, 25 לחודש, אלה שנתיב הגורל שלהם הוא 7  ובמידה מסוימת גם אלה ששמם הפרטי 7) הם אלופי הסיוטים והתסריטים השחורים. הם דואגים ודואגים, וכמו לכל דבר שהם עושים – גם לזה הם מתייחסים בשיא הרצינות ובשיא היסודיות. לעיתים הם כמעט הופכים לנודניקים, כשהם דורשים מהאהובים והקרובים דיווח קבוע: איפה היו ומה עשו. במקום לכעוס, על הסובבים אותם להבין שהצורך במידע נובע ממצוקה, מאהבה ומעוצמת הלחץ.
לא תמיד קל לחיות עם אנשי 7: אל הדאגות מצטרפים החשדנות, ההסתגרות, לעיתים גם קשיים עם אינטימיות. אבל מי שזוכה לאמונו של ה-7, יקבל את מתנותיו הייחודיות: עוצמות רגש אדירות, אינטואיציה מעולה, חשיבה מקורית, עומק, צניעות ויכולת טיפולית.

ואחרי כל זה, כשאני בכל זאת דואגת, אשמח תמיד אם מישהו ישמיע לי את השיר הבא