נוסטלגיה, אהובתי הבוגדנית

מחשבות מפורטוגל (או: נסעתי לחו"ל ושוב ראיתי רק את עצמי)

בגיל 22 נסעתי בעקבות האהבה. בגלל שהייתי קטנה וטיפשה ומפוחדת, בכיתי כל הדרך אל מה שעתידה להיות תקופה מעצבת ומופלאה: שלושה חודשים בליסבון.
ליסבון הייתה עיר הבירה של ההתבגרות שלי. היא הייתה החוצלארץ הראשון שלי. המקום הראשון שבו ראיתי אנשים מתלבשים טוב, אוכלים טוב, חיים טוב. גיליתי בה את הקפה והיין. את הגבינות השוות. את הכוסברה, את הפורט. את העובדה המפתיעה שאפשר לחיות בלי לעבוד קשה, אפילו בלי לעבוד בכלל. הפסקתי לעשן בה בפעם הראשונה מני רבות. התחלתי לחיות ואהבתי את זה. הכל היה יפה בעיני: הקרמיקה, הנופים, הנשים (ובכן, כמעט הכל. הגברים היו יפים פחות. מצד שני, כשאת מאוהבת, וזה).
מאז לא חזרתי אליה. החיים, וזה.
ורק התגעגעתי.

אלופה בגעגועים

אני אלופה בלהתגעגע. בלשמור מקום בלב למקומות משכבר, לאהובים משכבר. זוכרת לא רק אירועים גדולים, אלא פרטים קטנים, פכים קטנים של יום חולין. איך לומר? כל העבר עוד לפני.
קשה לי לשכוח, קשה לי להשאיר מאחור. לטוב ולרע, כל מה שהיה משמעותי נחרט בי, וכל מי שהיה משמעותי – משאיר עלי חותמת. הלב שלי תמיד רגיש אליו. לפעמים אני חושבת שזו הסיבה שכל כך בקלות אני מוצפת: פשוט לא למדתי לרוקן, לנקות, וללכת, ללכת. במקום זה, אני סוחבת איתי כל הזמן את מה שהיה יחד עם מה שמתרחש.
ככה אני סוחבת איתי שנים, מבית לבית, מילים, ציטוטים, זיכרונות, תמונות. אהבות ישנות. והצבעים נשארו בוהקים.

לראות אותה היום

את המילים האלה התחלתי לכתוב בפורטוגל. 23 שנים אחרי הנסיעה ההיא הציעו לי להצטרף לסיור עיתונאים לפורטוגל, ולקחתי את ההצעה בשתי ידיים ולב מתרגש אחד (ומזוודה אחת תכולה).
רק שליסבון של 2014 נגלתה לפני אחרת לגמרי. אפרפרה. מוזנחת. לא אירופאית בעליל. הופתעתי לגלות שאני לא זוכרת כמעט כלום. שום כיכר לא עשתה לי צביטה בלב, שום צליל או ריח לא הזיז לי את הקישקעס. כאילו הגעתי לעיר זרה.כמו בפגישה עם אקס מיתולוגי, שהשמין והקריח והרחיק, חיפשתי את מה שהיה, וראיתי בעיקר את מה שאיננו.

 

את מי חיפשתי באמת

ואז – כשהלכתי ברחוב הלא נכון, בזמן הלא נכון, הבנתי פתאום שלא את ליסבון חיפשתי כשנסעתי, אלא את עצמי בת ה-22. העצמי שתלתה את כפפות עוזרת הבית והניחה את ספרי הלימוד של האוניברסיטה, ויצאה אל החופש. אותה אחת שנעלה בפעם הראשונה נעליים עם עקב קטן והרגישה אשת העולם הגדול.
כי זה שקר הנוסטלגיה, וזו האמת שבה: לא התגעגעתי לתקופה או למקום. התגעגעתי לתחושה, למהות, להרגשה שהייתה לי אז: להתלהבות מהחדש והאחר. לאינטימיות של הפעם הראשונה שבה גרתי עם בן זוג. לחופש המוחלט של לעלות בבוקר על רכבת ולנסוע לכפר, איזשהו כפר, ולחזור בערב מלאת שקיות וסיפורים.

תיאוריית הקשר

ולכן – כך אני מבינה – לא היה לי סיכוי להרגיש שוב את מה שהרגשתי אז. השחזור יהיה תמיד דהה וחסר חיים, אחר. לא נוגע.
כי זה רק הקשר שעשיתי בראש, בין הגירוי החיצוני להרגשה שהתעוררה לי בפנים. וכמו עכבר שפעם לחץ על הדוושה הנכונה וקיבל אוכל, אני שומרת בראש את הקואורדינטות המדויקות: שמה צחקתי. שמה אהבתי. שמה הייתי מאושרת.

הדרכים הידועות בן באתי

לקח לי זמן עד שהבנתי את זה. ובזמן הזה בטיול הייתי עסוקה בעיקר בלכעוס על המדריכים, שלא לקחו אותנו למקומות הנכונים. רציתי להגיע לקואורדינטות ששמרתי בראש, ומשום מה (באמת, משום מה?) לא לשם הלכנו. וכך מצאתי את עצמי מסתובבת עם מפה דמיונית ישנה, צועדת ומשווה בינה לבין השטח, ולא מצליחה למצוא את עצמי.
אבל כשהבנתי, פתאום קלטתי: מרוב שהייתי עסוקה במה שהיה ואיננו, לא יכולתי ליהנות ממה שישנו. מהמקומות החדשים שאליהם לקחו אותי, מקומות שעליהם לא ידעתי אז. מרוב שרציתי לשחזר, כדי להרגיש שוב לרגע את התחושה ההיא – לא יכולתי לעצור ולחוות תחושה חדשה.

זה לקח לי קצת זמן להביא חיוך

אז לקח לי קצת זמן להביא חיוך, אבל בסוף הוא הגיע. כן, הייתה בו קצת אירוניה עצמית, וקצת ביקורת על מסלול הטיול (ברור שאני יודעת יותר טוב. מכיוון שהייתי מוקפת בעיתונאים, כולנו ידענו יותר טוב). ולא, לא שחזרתי את הנאה של אז, ואת החופש של אז, ובטח לא את האינטימיות של אז. אבל היה שם חופש אחר. והנאה אחרת. ואינטימיות אחרת (נסו אתם להיות דחוסים במיני-מיניבוס עם עוד 7 אנשים זרים במשך שבוע ואז נחליף כמה מילים על אינטימיות). פחות, אבל מדי פעם כל זה היה.
***
אז לא מצאתי את ליסבון שזכרתי. אני סוגרת את ליסבון של הזיכרונות באלבום, וקושרת עליו סרט. אני חושבת שזה מה שאני עומדת לעשות לזיכרונות נוספים: לתת להם להיות מה שהם – ייצוג נקודתי של מי שהייתי אז. ולתת לעצמי להמשיך הלאה בלי לכמוה למה שהיה, אלא לגלות מחדש איך אני יכולה ליצור אהבה, התלהבות, חידוש, חופש – בכל רגע ורגע של עכשיו.

נ.ב. 1: מה שלא זכרתי מליסבון אלה הצבעים של אריחי הקרמיקה שמקשטים את קירות העיר: עיטורים כחולים על רקע לבן, בסגנון ספק ארמני, ספק הולנדי, ספק מוסלמי. לפני שנתיים, כשבנינו לעצמנו יחידת הורים, זה היה מה שחיפשתי: הדפסים בכחול ולבן, על טפטים ועל אריחים. תת ההכרה שלי, מתברר, לחשה לי: "ליסבון, ליסבון". זה כנראה מה שמכונה "החתמה".
נ.ב. 2: שיר. באהבה לליסבון ההיא, ולחבריי לליסבון הזו: מ', י' וז' שאין כמותו. על כל מה שלא ראינו, ומה שכן.