פוסט ובו ידובר: על מסכות ותחפושות, על כושר אבחנה ועל נומרולוגיה קבלית
אני אוהבת להתחפש. קרועה על זה. עד היום אני נזכרת בהנאה בפורים ההוא שבו התחפשתי למרי פופינס, כולל ז'קט תואם, כובע עם פרח ומטריה. וזה היה לפני שנים (טוב, נו, ארבע שנים). למרבה המזל, אני גרה במצפה הילה. מסיבות הפורים המושקעות שלנו מספקות לי את התירוץ האולטימטיבי להתחפש בדבקות כל שנה.
מה שאני פחות אוהבת, לעומת זאת, זה שהעולם מתחפש לי. כשזה קורה, אני נוטה להתבלבל, ולאבד את כושר האבחנה. קחו למשל את עניין החמאה. כן, הדבר המופלא הזה שאני יכולה לחיות עליו ועל לחם (לבן, בטח לבן). בתוך תוכי, אני יודעת שהיא סתם שומן. ועוד מהחי. ערך תזונתי כמעט אפסי, ערך קלורי בשמיים. רק מה? יש לה תחפושת משובחת ומוקפדת: היא מתחפשת למזון אלים. הטעם שלה (במיוחד, כאמור, על לחם לבן, אבל גם כשהיא הופכת לעוגה או לקרם) אומר בבירור, באופן חד-משמעי: "אכלי אותי, זה כדאי לך. זה יעשה לך רק טוב". מול החמאה הניצבת לה בתמימות על השיש, מעפעפת בעדינות לחבר שלה, השוקולד, אני בקלות יכולה לשמוע את השיחה בין חווה לאדם רגע אחרי הגירוש: "מה אתה רוצה?" היא רוטנת. "איך יכולתי לדעת שהתפוח רק מתחפש למשהו שאני ממש ממש חייבת לאכול?"
או קחו לדוגמה את הכעס – על בני זוג, על ילדים, על חברים. הידיעה הפנימית אומרת בבירור שהכעס מיותר. לא תורם. לא מועיל. שהכל יכול להיפתר בדיון ענייני או נחישות מחושבת. רק מה? הוא מתחפש לנו בגוף לכלי הכרחי. זה מרגיש כל כך נכון, באותו רגע: לכעוס. לצעוק. לפרוק מהלב.
רוצים עוד? קחו את הדחיינות. הלב שלנו אומר שההימנעות מהמאמץ הקטן לשים במקום / למלא דו"ח הוצאות / לעשות כבר את השעמום הזה שקורא לעצמו עבודה הכרחית, יעלה לנו במאמץ גדול פי כמה. אבל הדחיינות, לבושה חולצת הוואי פרחונית ונעלי בית, מגחכת לעומתנו: "סליחה", היא אומרת ופורשת שתי ידיים כמו מאזניים דמיוניות. "מצד אחד לעשות, מצד שני לא לעשות. מה יותר קל? כאילו, לא ברור שאני החופש האמיתי?"
קחו אפילו את השקר עצמו: בעולם שלנו, המציאותי, הוא לא פעם מתחפש לדרך הקלה: "הנה אני", הוא מחייך ומנופף בנעלי הספורט הממותגות שלו, "תראו אותי, אני הדרך להתחמק בריצה מעימותים עם אנשים אחרים, מי אמר שאין לי רגליים?". נכון, ההבנה הפנימית שלנו יודעת שהשקר לא מונע שום עימות, ושהוא לא טוב לנו לנפש, בדיוק כמו שמנה מכובדת של חמאה לא טובה לנו לגוף. אבל אלוהים, כמה שהוא נראה אמיתי.
אותו דבר אבל להיפך
והנה התחפושת המבלבלת מכולן: התחפושת שאנחנו מלבישים על הקול הפנימי שלנו.
לקול הפנימי – אותו קול שקט וברור של הנשמה שלנו – יש עיניים חדות, שמבחינות היטב מה אמת ומה תחפושת: הוא זה שאומר לנו מול החמאה שהיא ממש מיותרת כרגע. הוא זה שמסתכל על השקר ואומר שהרגליים שלו לא אמיתיות, אלא מקלות מפלסטיק, שיחבטו לנו בפרצוף ברגע שנפנה את הגב. הוא זה שמסתכל לדחיינות בעיניים, ואומר לה: "גברת, רק התחפשת לחופש. מתחת את לגמרי נערה עובדת". הוא זה שמסתכל על הכעס, ואומר: "הי, מי אתה? על מי אתה כועס באמת, ולמה בעצם?"
אבל אנחנו, שלא רוצים באמת לראות שהבגדים היפים הם סתם תחפושת דליקה וסינתטית, מסרבים לשמוע. אז מה אנחנו עושים? שמים על הקול הפנימי מסכה שתסתיר לו. במקום לקרוא לו בשמותיו האמיתיים – "הרפיה" או "שקט פנימי" – אנחנו מלבישים עליו תחפושת של נוגש עבדים. הרי הוא זה שמאלץ אותנו להתרכז. להתמקד. להתאפק. לוותר על פיתויים. לוותר בכלל. להפסיק להאשים אחרים ולהתחיל להסתכל פנימה. אוףףף, איזו עבודה קשה.
אבל זו רק תחפושת. במהותו, הקול הפנימי שלנו הוא הקול שדורש הכי פחות מאמץ: הוא רק דורש להקשיב לו, וזהו. כשאנחנו מקשיבים לו, והולכים בעקבותיו, אין בנו שום קונפליקטים, שום אשמה, שום כעס על עצמנו. אנחנו שלווים ורגועים, כי ברור לנו שעשינו את הדבר הנכון. כשאנחנו שומעים לקול הפנימי אנחנו בסופו של דבר אפילו עושים מינימום עבודה בעולם החיצוני – כי תמיד קל יותר לעשות מראש נכון מאשר לתקן אחר כך: "לשים במקום" דורש פחות מאמץ מ"לסדר בלגן"; להגיש עבודה בזמן דורש פחות מאמץ מאשר להגיש אותה מאוחר מדי (ולהתנצל אלף פעם), להעיר לילדים בשיקול דעת דורש פחות מאמץ מאשר לתקן את נזקי ההשתלחות בהם. אז איך זה שאנחנו חיים בתחושה שהקול הפנימי דורש מאמץ, ודווקא ההתנגדות לו היא המנוחה האמיתית?
נשף המסכות הגדול מכולם
הסיבה לכך היא שאנחנו באמת חיים בעולם כזה: עולם שבו הדברים לובשים מסכות. שבו פיתויים נראים כמו הדבר הנכון ושקרים נראים כמו הדבר האמיתי. זה התחיל באדם וחווה, ונמשך עד ימינו. נכון, עקרונית יכולנו לקבל עולם נקי מזיופים, שבו הדברים ברורים ונקיים מראש. אבל אז לא היה לנו לאן להתפתח.
מה שמקסים בעולם שלנו, הוא שאם רק נרצה, המסכות יהפכו שקופות לחלוטין. אם רק נחליט להסיר את מסכת נוגש העבדים מהקול הפנימי שלנו, הוא יראה לנו בבירור מהו טבעו האמיתי של כל דבר. הוא יסיר את מסכת הפיתוי ממה שלא טוב לנו, ואת מסכת הקושי ממה שיעשה לנו קל.
עדיין נוכל להמשיך ליהנות מנשף התחפושות שמתרחש מול עינינו: לראות את הדחיינות מתחנחנת, את הכעס משתלהב, את הפיתוי מעפעף. ואז נוכל לצעוק אליהם בשמחה, כמו שעשו הג'ירפה והאריה במיץ פטל: "אנחנו יודעים מי אתה, ואתה לא יודע מי אנחנו!"
נ.ב. פורים שמח. אה, השנה אני מתחפשת לדיילת. אם למישהו יש מטפחת מתאימה, שיודיע.
ומשהו על נומרולוגיה קבלית:
לא רק העולם מתחפש: גם אנחנו. כל הזמן. אנחנו מציגים, עושים פוזות, דופקים הופעות. לרובנו יש סודות פנימיים שאנחנו מסתירים מהעולם – כי לא זה מה שמצופה מאיתנו. אנחנו משקיעים לא מעט מאמץ בתחפושת שלנו, כי קשה לנו לחשוב שיראו אותנו בלי: בלי התחפושת, אנחנו כמעט מרגישים עירומים. פגיעים. חשופים כמו חילזון שהוצא מהשבלול.
אחת הדרכים לזהות את התחפושת, לפי נומרולוגיה קבלית, היא להסתכל על העיצורים בשם המלא. המספר שנוצר מסיכום כל מספרי אותיות העיצורים (בגימטריה) מדבר על איך חשוב לנו להיראות כלפי חוץ, מה חשוב לנו שיידעו עלינו: 6 אומר שחשוב לנו להיראות משפחתיים וקהילתיים, 3 אומר שחשוב לנו להיתפס כיצירתיים, 2 אומר שחשוב לנו להיתפס כזוגיים ובעלי רגישות וטקט, 8 אומר שחשוב לנו להיתפס כמצליחנים.
אבל כמו שהשקרים שלנו מלמדים עלינו לא פחות מהאמת שלנו, כך גם התחפושת שאנחנו בוחרים לנו. לא פעם, דווקא הצורך להיראות משפחתי / זוגי / מצליח מלמד על מי אנחנו, מה חסר לנו, מה הערכים שלנו – ולאן עלינו להתפתח.