עם קבלה זה יעבוד יותר טוב

התגובה הטבעית למציאות מבאסת היא התנגדות. איזה מזל שאני כבר לא מסתפקת בטבעיות

לפעמים החיים מעיפים לך סטירה קלילה.
לפעמים זה יותר ברמת הזבנג.
(לפעמים הם גומרים עלייך לגמרי, אבל לשם עוד לא הגעתי. אין לי ניסיון בזה, תודה לאל. אז נישאר ברמת הזבנג).
וכשזה קורה, התגובה הטבעית היא התנגדות: לעשות שרירי בטן. להרביץ בחזרה. לכעוס.
ואיכשהו בזמן האחרון אני מבינה: מה שלא יקרה לי, גם אם הוא יהיה ממש רע, עם קבלה זה יעבוד יותר טוב.
אני יודעת, זה רעיון הזוי קצת. כאילו, החיים מעצבנים ואת מחייכת אליהם? יש לך בלגן בגוף ואת פשוט מקבלת את זה? זה לא טבעי. זה לא הגיוני. את בטח מדחיקה או משהו.
ובכל זאת: איך שאני לא מסתכלת על זה, עם קבלה זה יעבוד יותר טוב.

בלי כעס בבקשה

תחשבו רגע על מצב שלא בא לכם טוב. החל מילד שלא עושה מה שחשבתם שנכון לו לעשות, דרך בן זוג שמשגע אתכם, עבור למחלה שהחליטה להשתכן אצלכם בגוף, וכלה בזבנג איום ונורא באמת, כמו מישהו אהוב שהולך למות.
הכי טבעי זה לכעוס. להרגיש נבגדים. להיות עצובים. ולפעול מתוך זה: להטיף, לצעוק, לנענע את אמות הסיפים, לא לוותר עד שהבלתי נסבל יטופל. בפול אנרגיה, בזעם.
לפעמים זה אפילו יצליח. הכעס וההתנגדות מייצרים בנו כוחות. זו הדרך הכי מהירה לייצר אדרנלין זמין.
ולפעמים זה לא יעזור. אולי אפילו יזיק. כי כשאנחנו (טוב, נו, אני) פועלת מתוך זעם או לחץ או כאב, אי אפשר לומר שאני פועלת בשיקול דעת.
כך או כך, אנחנו הולכים לסבול בדרך. כי נוסף לכאב שקיים ממילא בחיים שלנו, קיים הסבל של ההתנגדות. העצב, הבאסה, הכעס.
וסליחה, אבל זה מיותר.

כעס רק עושה את זה יותר גרוע

כי לא משנה מה קורה לנו, כעס רק עושה את זה יותר גרוע. מה יעזור לי אם אני כועסת על המצב הבריאותי שלי? האם זה יגרום לי להרגיש טוב יותר? להחלים מהר יותר? ובכן, כנראה להיפך.
ואם ילד שלי מתנהג לא לפי התסריט הראוי בעיני, מה יעזור לי אם אכעס עליו? האם זה יגרום לו להקשיב לי יותר? ככל הנראה לא. במקרה הטוב הוא יפתח התנגדות חזקה יותר לשביל שאני מתווה. במקרה הגרוע הוא יחשוב שהוא חייב לרצות אותי.
ואם מישהי בעבודה נוהגת שלא כראוי איתי, מה יעזור לי למרר לעצמי את החיים על זה? מה יעזרו לי הכעס, המרירות, הלחץ?
אם ניקח את זה לדוגמה ממש קיצונית: נגיד שנשאר לי עוד שבוע לחיות. מה עדיף לי – לבלות את השבוע הזה בכעס, או לנסות ליהנות ממנו?

לא טבעי אבל גורם אושר

זה לא טבעי. אני יודעת שזה לא טבעי. לא טבעי לקבל את מה שלא נעים לנו. אבל כבר מזמן הפסקתי לחשוב ש"טבעי" הוא מילה נרדפת ל"מוצדק", ובטח לא מילה נרדפת ל"יעיל". טבעי לי להעדיף צ'יפס על סלט. טבעי לי לצעוק כשהילד שלי לא מסדר אחריו. זה לא אומר שמוצדק או רצוי לנהוג ככה.
במקום להיות טבעית, אני מנסה להיות לומדת: להתאמן בתגובות חדשות, לא בהכרח טבעיות, אבל הרבה יותר גורמות אושר.
למשל, אני משתדלת כרגע לא לחשוב על האפשרות להתפתחויות לא נעימות במצב הבריאות שלי. תקראו לזה הדחקה, אבל אני לא שוקעת בתסריטים שחורים משום סוג. העונג שפעם הפקתי מזה הוא אותו עונג של חיטוט בשן כואבת. תודה, היום אני מעדיפה ללכת לרופא השיניים שיתקן לי אותה.
אני לומדת לא להפיק מוטיבציה מכעס ומהתנגדות, אלא ממקורות אנרגיה אחרים. במקום לכעוס – כלפי חוץ או כלפי פנים – אני שואלת שאלות:
– מה אני רוצה שיקרה?
– מה אני יכולה לעשות בעניין?
– האם הדרך הזאת היא הטובה ביותר, או שיש דרך יעילה יותר?
אם יש דרך, אני עושה. אם אין דרך, אני מרפה ועוברת לחשוב על משהו אחר (למשל: על ספר ההדרכה להורים שאני רוצה לכתוב כשכל העסק הזה ייגמר, או על ההרצאות שאני מתכננת). אני כבר יודעת: לא יעזור לי להתעסק במה שאין לי השפעה עליו. זה בזבוז אנרגיה מוחלט ומכלה אושר ידוע.

מתאמנת בלקבל

וזה אולי לא טבעי, אבל אני מתאמנת: מתאמנת בלקבל. כל דבר, כל מצב, כל בשורה. כי מה יעזור לי לא לקבל? הרי רק מרגע שאני מקבלת משהו, אני יכולה להתחיל לתקן אותו. אפילו לא רגע קודם.
כי כל רגע שאני עסוקה ב"זה לא יכול להיות", "זה לא בסדר", "זה לא מגיע לי", הוא רגע שבו אני לא עוסקת בתיקון. רק בהרס של שלוות הנפש שלי, שהיא ערכת הכלים הכי בסיסית לתיקון.
כי רק מרגע שמקבלים, אפשר לשנות.

נ.ב. 1. ואם יש לכם סיטואציה בחיים שקשה לכם לקבל, מוזמנים לעשות את זה יחד. בפגישת ייעוץ נבדוק מה תקוע, מה מרגיז, מה אפשר לעשות ומה לא – ואיך להביא יותר שלווה וקבלה לחיים שלכם.

נ.ב. 2: והעיקר, להתחיל מלקבל. כי אנחנו כאן, לא בשום מקום אחר