פחות אבל יותר

מצב העשייה החביב עלי לאחרונה: פול גז בניוטרל

אז לאחרונה?
אני קצת יותר פחות.
קצת יותר פנימה. קצת יותר מכווצת (במיוחד בשכם ימין, אבל גם בכלל). קצת יותר עצורה. קצת פחות בקלות. הרבה פחות ממוקדת, קצת יותר מבולבלת. קצת יותר עייפה. קצת יותר איטית. לא שקרה משהו מיוחד. כל מיני פיסות מציאות, פה ושם, לא יותר מזה.
ובכל זאת, אני קצת יותר פחות.

כשהיעילות מגמגמת

שמתי לב לזה איך שהגיע אחרי החגים: פתאום קלטתי שהיעילות המפורסמת שלי מגמגמת. פתאום עברו ימים שלמים נורא מהר, בלי שהצלחתי למחוק בעליזות אפילו שורה – איזושהי שורה – מפתק המטלות הקטן שלי. הרגשתי שאני כל הזמן עושה, ובכל זאת שום דבר לא באמת יוצא אל הפועל.
דברים שתכננתי התבטלו פתאום, שוב ושוב, מותירים לי זמן נשימה לא צפוי, ודי נבהלתי כשקלטתי שאני מקבלת אותו בברכה, לא מנסה להכניס שום דבר בפנים.
פתאום התאים לי לעשות פחות, והפתיע אותי כמה שהתאים לי לעשות פחות. כאילו, הללו, מה קורה פה? הרי מדובר בי – בי! שתמיד מתהלכת בעולם עם מחשב בתיק, למקרה שיהיה איזה זמן מת, וספר עיון, למקרה שהסוללה של המחשב תיגמר, וסלולרי טעון כדי שאם אסיים גם את הספר וגם את הכתיבה אוכל לעשות איזה טלפון.
ופתאום – זמן מת. ואני לא מנסה אפילו להפיח בו רוח חיים.

נעים לי

כבר היו לי תקופות כאלו בעבר: תקופות של מעט עשייה – בדרך כלל איים נדירים בין תקופות בלתי פוסקות של דואינג נלהב ובלתי פוסק, מסביב לשעון. מה שאפיין את תקופות הכיווץ הללו הייתה תחושה של "לא מתחשק לי". תמיד ניסיתי לקצר את התקופות הללו ככל הניתן. הן לא היו נעימות לי.
אבל הפעם משהו בתקופה הזו כן נעים לי. זה לא מרגיש כמו שקיעה בחשבון נפש. למען האמת, זה אפילו לא מרגיש כמו "לא מתחשק לי".
זה מרגיש כמו אינקובציה. משהו קורה לי בפנים, דוחק ומותח. כאילו משהו בתוכי מנסה לבקוע, ואני עוד לא מכירה אותו. עוד לא יכולה למשוך לו ברגליים או בראש. רק לתת לו להתפתח עד הסוף, לצאת לבד, בסבלנות. בלי לעשות דבר. רק לחכות, ולחכות עוד, עד שאני הקודמת תיפתח לרווחה, ואני החדשה תיוולד.

לנוח כדי שזה יקרה

כי אני יכולה להסתכל פתאום על התקופות הקודמות הללו, ולראות שזה בדיוק מה שקרה לי אז. כל תקופת כיווץ שכזו הולידה אחריה תקופה של התמתחות.
אבל הייתי צריכה לעצור ולנוח כדי שזה יקרה. להתכנס פנימה. לתת לרחם הפנימי לעבוד. וכנראה שפעם כל כך הפחיד אותי אפס המעשה הנחוץ ללידה, החידלון של הריון סבלני – שהייתי חייבת לגייס בשבילו חוסר חשק. השתמשתי באנרגיה של ההתנגדות כדי לעצור לעצמי את המרוצה.

לא מפחדת להתכווץ

וכמה נעים לגלות שעכשיו אני לא מפחדת. לא מפחדת להתכווץ. כנראה מפני שאני פחות חוששת להתמתח. פתאום אני מרגישה שהקצב הזה, פנימה-החוצה, כיווץ-הרחבה, הוא הקצב של הנשימה שלי.
ואולי אני עכשיו פחות בהיפר ונטילציה משהייתי פעם. מוכנה לנשוף עד הסוף לפני שאני שואפת שוב.
לאט.
פחות אבל יותר.

נ.ב. "את לא יודעת כמה", היא אמרה, "כמה אוויר אני צריכה בשביל לנשום, כמה לרוץ כדי לדרוך באותו המקום" (האם יתכן שרונה קינן מצטטת אותי בלא ידיעתה ובלא ידיעתי?)