פחות או יותר אותו דבר

כמה שאני לא מנסה להשתנות, אני נשארת פחות או יותר אותו דבר

בזמן שכולם בפייסבוק עסוקים במאה ימים של שמחה, אני עסוקה במאה ימים (או כמה שזה לא ייצא בסוף, פוחדת להתחייב) של שינוי. איכשהו, לשמוח אף פעם לא נראה לי דחוף. לשנות – דווקא כן. בעיקר את עצמי.
זה התחיל ממשפט ששמעתי, שאמר שכל יום אנחנו צריכים לעשות לפחות שמונה דברים שלא נוחים ולא נעימים לנו. איכשהו המשפט הזה נכנס לי פנימה, כמו ששתל פנימי עושה: קיים. נוכח. מזכיר את עצמו. משפעל מחדש מערכות.
***
כבר עבר חודש מאז, ואני כל הזמן משנה. דברים קטנים אבל משמעותיים בשבילי. עזבתי את מסלול ההליכה הנוח והסלול שהייתי הולכת בו בבוקר, ובחרתי בכל יום לצאת לטיול קצת שונה: לכיוון המונפורט. מאחורי בתי היישוב. בין הסלעים.
התחלתי לשחק מטקות. כן, בגיל 45, בפעם הראשונה. אתמול כבר חזרתי על זה לא עם הדייג אלא עם בן הדייג, רגע אחרי שנכנסתי לשחות איתו (עוד חידוש יוצא דופן, שכן קודקס החוקים בבית משפחת אסאל קובע נחרצות: אמא מכינה את התיקים. אמא נשארת יבשה).
שיחקתי כדורשת, כמו שכתבתי בשבוע האחרון, מלאת התפעמות מעצמי. עשיתי שיווק במובן הכי קשה של המילה (להרים טלפונים לבתי ספר ולספר להם על ההרצאות שלי). נסעתי במסלול לא מוכר ביישוב שמלחיץ אותי לנסוע אליו. הקפדתי שבכל יום יהיה משהו ברפרטואר שקודם לא הייתי עושה, מתוך הבנה שדפוס נוצר כשעושים משהו שוב ושוב – ולכן, אם אני רוצה לשבור דפוסים ישנים, מוטב שאעשה דברים אחרת.

כל המשחקים הישנים

ובתוך כל התלהבות השינוי, קלטתי בייאוש שאני לא באמת משתנה. ראיתי איך אני יוצרת עימות שלא היה צריך להיות. ראיתי איך אני ממשיכה ודוחפת מתוך תסכול ועלבון, למרות שכבר ברור לי שזה לא הדבר הנכון לעשות, רק כי אני לא מסוגלת לעצור את עצמי. ראיתי את עצמי עסוקה בכל המשחקים הישנים: שליטה ותחושת דחייה ופחד מבדידות. רואה ולא מצליחה לשנות.
ופתאום כששמעתי (שוב) דיסק של סיימון וגרפונקל, נתקלתי בשורה מופתית: "After changes upon changes we are more or less the same", וחשבתי שזה בדיוק ככה. ואיזה באסה שכל המאמצים האלה, לשווא.

לחבק ולעזוב

ואז חשבתי שאם לא הצלחתי לשנות את הדפוסים האלה אחרי כל המדבר הזה, אולי הגיע פשוט זמן לעזוב. לקבל את עצמי כמו שאני ודי. להגיד: "ככה זה. זאת מי שאת. וזה לא כל כך נורא". (או כמו שיעל רוזמן כתבה לי בתגובה לאחד הפוסטים: "לכל אחד יש חתימה אנרגטית משלו, למה לשנות את זה?").
כי הרי אני כבר יודעת שביקורת עצמית לא עובדת. כמו כל ביקורת, היא אף פעם לא בונה. רק מחלישה. היא מקפיצה את כל המנגנונים שצועקים "את לא יכולה". אז אולי אוותר עליה סוף-סוף ודי?

איך להשתפר בלי ביקורת עצמית?

ואיך שאמרתי את זה לעצמי, צץ הפחד שאני שומעת כל כך הרבה בקליניקה: "אבל אם לא אבקר את עצמי, איך אשתפר?"
ועניתי לעצמי בנחרצות שמוטב שאחשוב על אתמול – איך נכנסתי בילד שלי ואחר כך נכנסתי בעצמי, ואיך בזבזתי אחרי כן שעה יפהפיה של ים בהלקאה עצמית במקום בהתענגות על החול, על השמש, על הבריזר. איך טחנתי לחברה את הכעס על עצמי במקום לחלוק רגעים של נחת.
ואז אולי אבין שאם הייתי מקבלת את עצמי, היה קורה ממילא בדיוק מה שקרה בסוף: התנצלות על מה שאמרתי, רק בלי ההלקאה העצמית. כי הרי ההבנה לא חייבת להיות כרוכה בהלקאה עצמית.
וחשבתי שהאנשים שאני הכי נהנית להיות בחברתם, אלה שהם מודל בשבילי, הם אנשים שלא נוטים להלקאה עצמית וביקורת עצמית כלל ועיקר. להיפך: הם אנשים שאוהבים את עצמם ומקבלים את עצמם ומכבדים את עצמם, ובעיקר סולחים לעצמם על השגיאות שהם עושים. והם לא מנסים להשתנות ולהיות מישהו אחר. בסדר להם לגמרי להיות הם עצמם.

להישאר מי שאני כן

אז אני עוזבת בינתיים את הניסיון להשתפר. עוזבת את הניסיון להיות מי שאני לא (רשימה חלקית של מי שאני לא: שקולה. אמיצה. קולית. רזה להפליא. מגניבה. זורמת. טובה במשחקי כדור). אני מרשה לעצמי להיות מי שאני: קצת פזיזה וקצת אובססיבית. מתאמצת. נעלבת בקלות. חפרנית. חייבת להגיד משהו.
אבל אני ממשיכה לשנות בקטנות. כל פעם קצת. לא אותי, אלא את מה שאני עושה. לא כדי להשתפר – אלא כדי להתנסות. כדי לחוות. להרגיש משהו אחר.
כי אני זוכרת את מה שקלטתי לא מזמן בהתפעמות: שאין שני אנשים זהים בעולם הזה. אפילו לא תאומים זהים שחולקים את אותו גנום. כל אחד מאיתנו אחר וייחודי ויוצא דופן, כמו פתיתי שלג. לכל אחד מאיתנו חתימה אנרגטית משלו. ואם הגענו ככה, סימן שיש לכל אחד מאיתנו מקום משלו. משימה משלו. מסלול משלו. לא כמו אף אחד אחר.
אז מותר לי להיות מי שאני עכשיו. לא לשנות את עצמי. ולדעת שאם אמשיך לשנות את מה שאני חווה, את איך שאני מתנהגת, מן הסתם גם הדפוסים שלי ישתנו. פחות התנהגויות ישנות יחזקו דפוסים קיימים. התנהגויות חדשות יחרצו דפוסים חדשים. אבל לא מתוך ביקורת, אלא מתוך… מתוך שככה זה.
אז אני מורידה לעצמי בתטא שאני יודעת איך זה מרגיש לקבל את עצמי, ואיך זה מרגיש לסלוח לעצמי לגמרי. ושולפת את הצורך בביקורת ככלי לשינוי.
ולסיום אני מורידה לעצמי סבלנות (עד שהתהליך יתהלך בתוכי).

נ.ב. 1: ואם אתם רוצים איזו הורדה מאלה בתטא, כתבו לי מייל ואוריד לכם.
נ.ב. 2: Time may change me, But you can't trace time