זאת שעם הסנדוויצ'ים

נמאס לי להיות פרח קיר. החלטתי להשתתף במסיבה של החיים

אני זוכרת את עצמי ככה, בדיוק ככה, במסיבות של הנוער בקיבוץ, באחד המקלטים הישנים. כולם רוקדים. כולם שמחים. כולם נהנים. ואני? רוב הזמן עומדת ליד אחד הקירות. קצת מתביישת לרקוד. קצת מפחדת שלא יזמינו אותי כשיגיע הסלואו. עומדת מהצד. משקיפה.
***
השנים עברו, תודה לאל. בשלב מסוים (האוניברסיטה, אני חושבת) התחלתי להעז לרקוד. לא לחשוש לצאת מגוחכת. לא לפחד כל כך מכל דבר. אבל אז התחתנתי, ונולדו הילדים, ושוב חלפו השנים, ופתאום שמתי לב: בכל השנים האלו, אני שוב העומדת מהצד.
זה היה ככה כמעט מהרגע הראשון: לא משנה לאן הלכנו – לים, לחופשה, למדורה – אני הייתי זו שארגנה את הכל בבית, אורזת ומקטרת ומכינה ומנקה אחרי.
אבל בזמן אמת, הדייג היה שם איתם. הוא זה ששיחק, קפץ, התרחץ, התלכלך, בנה איתם בחול, עלה איתם למתקנים המפחידים, הכין את המדורה. ואני? אני השקפתי מהצד, ודאגתי.

אני, מאחור

אני הייתי מאחור, תומכת לחימה. משקיפה עליהם נהנים. לפעמים חוששת להצטרף – לעלות על הקייק או על רכבת ההרים בלונה פארק; לפעמים מתקמצנת על עוד כרטיס לאיזו פעילות יקרה (הרי אני ממילא לא רוצה את זה, אז למה לבזבז עוד 80 שקל?); לפעמים רק רוצה לנוח אחרי כל המאמץ של ההכנות בבית. "זה החלק שלו", אמרתי לעצמי. "עכשיו תורו. את לא חייבת להתאמץ גם פה". ושמחתי מכל הלב כשראיתי אותו ואותם חוזרים שמחים וצוחקים ממה שזה לא היה שהם עשו. הרגשתי שגם אני שותפה, בדרך כלשהי.
וככה חלפו 18 שנים של גידול ילדים. שנים שבהן השקעתי את רוב המאמץ בלארגן ולתכנן ולנקות אחר כך. אבל לא הייתי שם בכייף. לא באמת השתתפתי.
ולאחרונה פתאום הלמה בי תחושת ההפסד על כל השנים האלו: לא שלא הייתי נוכחת. הייתי ועוד איך. הייתי כל הזמן, רק לא בקטע של הכייף. לא שמעתי אותם צורחים בלונה-פארק, והם לא שמעו אותי. רק חיכיתי להם, כמו שכל כך הרבה אימהות עושות – מאחור, עם הסנדוויצ'ים.

זו שעם הסנדוויצ'ים

לפני כמה ימים חזרנו מחופשה משפחתית בחו"ל. אחרונה לפני שהגדול יוצא מהבית לשנת שירות (כן, אני יודעת שיהיו עוד חופשות, אבל זו מבחינתי הייתה החופשה של סוף הילדות. חופשת תום פרק). והפעם החלטתי שאני רוצה אחרת. שאני רוצה להיות איתם. כל הזמן. להשתתף ולא רק להיות זו שעם הסנדוויצ'ים. ואפילו עשיתי לעצמי ביטוח לפעילויות ספורט אתגרי. כמו לכולם. שיהיה.
ואז הגיעה האומגה.
152 מטר גובה, כן? מעל קניון עצום, כן? אורך קילומטר, כן? ואני פשוט לא הייתי מסוגלת. נתתי להם לעלות, ונשארתי על הגשר לצלם. וכעסתי על עצמי שאני שוב זו שעומדת מהצד. שוב זו עם המצלמה. שוב זו שלא חולקת איתם את החוויות.
***
אבל למחרת, כשהגדול הציע לרדת ברגל לאיזה אגם נסתר, ירדתי גם, למרות שקלטתי שאחרי כל ירידה באה עלייה. וסיימתי את העלייה בעור שיני, עם פנים אדומים ודופק הולם, ותחושת ניצחון. וביום שאחרי עשיתי עם כולם ראפטינג. הראשון שלי. למרות שיכולתי לוותר. למרות שפחדתי, למרות שכרטיס עלה המון כסף. ובסוף לא היה מפחיד בכלל. ("זה ככה ברוב הדברים שאת פוחדת מהם", אמר הדייג. "בכל המקומות שוויתרת לעצמך, היית מגלה שזה בכלל לא מפחיד").

לא היה, לא הייתי

הייתי רוצה לספר שככה זה היה מרגע זה והלאה. שהשתתפתי בהכל, ועשיתי הכל, והייתי תותחית על.
ובכן, לא היה, ולא הייתי. היו דברים שעשיתי, והיו שלא. לא פעם נשארתי יבשה על החוף כשכולם נכנסו. זה קל יותר, להישאר יבשה על החוף.
אבל אני כן יכולה לומר שזה לא היה אוטומטי כמו קודם. שחשבתי לרגע אם אני רוצה או לא רוצה, מתעקשת או מוותרת.
כי בחיים שלי, כך מסתבר לי, בעולם הזה – אני לא רוצה יותר להיות העומדת מהצד. זו עם המבט האירוני או המודאג. זו שיש לה מלא ניתוחים מתוחכמים אבל הרבה פחות חוויות.
אני רוצה להיות חלק. להשתתף. להעז.
להתלכלך, אם צריך. להירטב, אם צריך.
לגעת בחיים בשתי ידיים פרושות.

נ.ב. 1. ואם יש לכם תחושה שאתם עומדים מהצד, לא לגמרי מתערבבים עם החיים, ואם יש לכם פחד שעוצר אתכם לגעת – מוזמנים להתבונן עליו, לפרק אותו, דרך טיפול תטא הילינג.

נ.ב. 2. Whatever tomorrow brings I'll be there, with open arms and open heart.מוקדש לילדים שלי, שהציעו לעשות איתי את האומגה עוד פעם